פסטיבל טורונטו 2018: עור

(שם הסרט במקור: Skin)

אומרים שאהבה חזקה משנאה. אז אומרים. שנאה היא כוח הרסני שקשה מאוד להביס אותו. כרגע העולם שוחה בשנאה. שנאת זרים. שנאת אחים (כל מי שלא תומך בנתניהו זוכה למטר קללות). שנאה בכלל. איך, אם בכלל, אפשר לנצח את החושך הזה? "עור" הוא הסרט על זה.

גיא נתיב עשה כמה סרטים יפים בישראל, ואז עבר לארה"ב. יש לו מגע עדין, ולכאורה לא מתאים לסרט קשוח שכזה.

ג'יימי בל התפרסם לפני כ-20 שנה בתפקיד בילי אליוט, ומאז הוא ניסה כל מיני דברים, אף אחד מהם לא הצליח לסדוק את התדמית המתוקה של האליוט. בתחילת השנה הוקרן בישראל "כוכבים חיים לנצח" היפהפה, ודרכו ג'יימי בל השתחרר סופית מהצל של בילי אליוט, והציג הופעת משחק מרגשת מאוד. וגם כאן, עדינה ורגישה. לא בטוח שהוא הליהוק הטבעי לתפקיד קשוח שכזה.

שני האנשים, נתיב ובל, מגלים ב"עור" סימנים של התבגרות. אמנם הסרט הוא כמו סיפור מוסר הוליוודי, אבל הוא נטוע במציאות קיימת (הסיפור עליו מבוסס הסרט אכן אמיתי), והמציאות קשה ואלימה. גיא נתיב לא נרתע כאן ממראות קשים ומסצינות קשוחות, וג'יימי בל נותן את כל כולו בהופעת משחק סוחפת, שלרגעים מסוימים משכיחה ממני לגמרי את העדינות והרגישות של הופעותיו הקודמות.

הדרך שבה התסריט (שגם עליו חתום נתיב) מתפתח לוקחת את הזמן להכיר לנו את העולם של הגיבור, את הקודים של חייו, את האשה הזאת (דניאל מקדונלד הנוגעת ללב. אחרי "פאטי קייקס" הנה יש לה עוד הופעה נהדרת לרזומה) שלאט לאט כובשת אותו, ואת השינוי ההדרגתי שהגבר הזה עובר. ויותר מכך, התסריט הזה באמת מראה לנו עד כמה השנאה היא רעל שמאוד קשה, כמעט בלתי אפשרי להתנקות ממנו. אפילו בנקודה מאוד מאוחרת בסרט, כשכבר נדמה שהוא עבר דרך שאין ממנה חזרה, אפילו אז האלימות פורצת במקום לא צפוי.

בדרך יש הרפתקאות מותחות שמחברות אותי לגורל הדמויות באופן ישיר ומיידי, וביצוע אפקטיבי של בימוי מצלמה (ארנו פואטייה הצלם עבד עם מלאני לורן בסרטיה כבמאית, וצילם לה את "לנשום" הנפלא ואת "המאומצים" היפהפה. כאן הוא יודע להזיז את המצלמה על סטדי קאם באנרגיה כשצריך, ולהירגע כשצריך, והצבעים הקודרים משרתים את האוירה).

יש שני אלמנטים שערוכים אל תוך הסיפור המרכזי. אחד מהם, הורדת הקעקועים מהעור בתהליך ארוך וכואב מאוד (בסצינות מחרידות, כמעט קשות לצפיה) – פיזור הסצינות האלו לרוחב הסרט מאפשר לי להגיע לסצינה האחרונה ולהבין כמה קשה היה גיבור הסרט צריך לעבוד כדי להגיע לאותו רגע. האלמנט השני ערוך לתוך הסרט בצורה הרבה פחות אפקטיבית. האיש שעוזר לגיבור הסרט להינצל – סיפורו מפוזר לרחבי הסרט במרחקים גדולים מדי, ובכלל, יש בו משהו קצת צדקני (כל אחד יכול להשתנות) – הסרט הזה מראה שאפשר ללכת נגד כל הסיכויים, לנצח את השנאה, אבל הדרך הזאת קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרית. זה לא עובד עם ססמאות קלות לשינון שאין להן כל נגיעה למציאות. רוב הסרט אפקטיבי בהצגת המלחמה הכל כך קשה הזאת ביו שנאה לאהבה. החלק של האיש שעוזר לגיבור הסרט למצוא את האור נדמה לי קצת מודבק, או לפחות יש בו הרבה פחות השקעה של תסריט.

אז גיא נתיב עושה כאן סרט לא פשוט, שכאילו נענה לקו האנושי של סרטיו הקודמים, אבל יש בו התפתחות והתבגרות. סרט יפה, מרגש, אפקטיבי, עם מחשבה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “פסטיבל טורונטו 2018: עור

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s