פסטיבל טורונטו 2018: האם אי פעם תסלחי לי?

(שם הסרט במקור: Can You Ever Forgive Me)

מליסה מקארת'י. בחיי שאני לא מבין את השחקנית הזו. נתקלתי בה לראשונה בתפקיד סוקי הטבחית בסדרה המקסימה "בנות גילמור". ואז היא הלכה ועשתה לעצמה שם בסרטים לא מקסימים בכלל, בקומדיות גסות ובוטות (שגם הביאו לה מועמדות אחת לאוסקר). ואז היא עשתה סרט קטן ומקסים בשם "וינסנט הקדוש", שם היא הזכירה לי שהיא יכולה להיות שחקנית מרגשת ועדינה, ואז היא שבה לקומדיות הלא נעימות. ועכשיו היא עושה לטעמי את התפקיד הכי גדול בקריירה שלה – בסרט רציני ויפהפה, מרגש וחכם.

הסרט הזה הוא סיפור חייה של אחת, לי ישראל. ומאחורי הסיפור הזה מסתתרת אמירה על כך שלפעמים שקר לבן שמספק נחמה עדיף על אמת עכורה שמייאשת. כי הנה, גב' ישראל הזאת – התסריט לוקח את הזמן לספר לי על נסיבות חייה הלא שמחות. היא פוטרה מעבודתה בעיתון, היא סופרת שכתבה ביוגרפיות מצליחות, אבל היא אדם לא נעים במיוחד, ואף אחד לא רוצה לעבוד איתה. כמעט בטעות היא עולה על דרך לעשות כסף – להשתמש בכשרון הכתיבה שלה כדי לזייף מכתבים מסופרים מפורסמים לכל מיני מכרים, ולמכור אותם לאספנים. מקארת'י משנה לא רק את חיצוניותה, אלא גם את הדיבור שלה, מכבידה את הדרך שבה היא מחזיקה את הגוף שלה, את דרך ההליכה שלה, והיא נטמעת לחלוטין בדמות. מקארת'י ממש מצליחה לגרום לי לאמפטיה עם דמות לא סימפטית, ואכן לכל אורך הסרט אני מצליח להבין, להיות עם גב' ישראל בכל רגע, למרות שהיא בודדה, עצובה, אנטיפטית כמעט לכל אחד. עזר כנגדה של מקארת'י כאן הוא ריצארד אי. גראנט, שיוצר כאן דמות של גבר הומו מזדקן וקצת אקסטראוואגנט, אבל גראנט יודע לא להגזים מדי ולהוריד טונים, ואיכשהו שני האנשים האלו שחיים בשולי החברה יוצרים קשר חברי נוגע ללב, שמוביל את סיפור הזיוף המשונה זה קדימה בנעימות וברגישות.

לא אהבתי את סרטה הקודם של מריאל הלר, "יומנה של מתבגרת", אבל כאן הלר בעיקר מעניקה את הבמה למקארת'י, ומשתדלת לא להפריע. היא מוסיפה קצת יותר מדי מוסיקת ג'ז (אני מניח שוודי אלן מאוד יאהב את הסרט המאוד ניו יורקי הזה), ומצלמת את רוב הסרט באור צהוב וחם, שזה נחמד, גם אם לא גאוני.

אבל זאת בעיקר מקארת'י בתפקיד גדול שמובילה את החוט הרגשי העדין של הסרט הזה, כמו גם התסריט החכם שחושב ומרגיש במקביל, מאפשר לי להרגיש אמפטיה לאשה אנטיפטית, שעושה כסף מרמאויות ומזיוף לא מתוך תאוות בצע, אלא מתוך גילוי של טעם קטן לחיים במציאות האפורה שלה, והסרט הזה הופך ליצירה קטנה, חכמה, ומרגשת.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s