אוסקר שפה זרה 2019: מקבץ רביעי

אז עכשיו, כשחזרתי מחו"ל, זה הזמן להשלים פערים. בשלושה מקבצים קודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי) פירטתי את 29 הסרטים שהמדינות השונות בחרו לייצג אותן באוסקר לסרטים בשפה שאינה אנגלית. בשבועיים שביליתי בטורונטו התפרסמו עוד 32 בחירות של סרטים, ואני אפרט אותן במקבצים בימים הקרובים, כדי לא להעמיס יותר מדי. אז הנה המקבץ הרביעי, בו יצוינו 11 בחירות נוספות של מדינות שונות (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

סרביה: אנרכים (Izgrednici) – דז'אן זצ'ביץ'

בהשראת פרופסור מקורי לסוציולוגיה, 3 סטודנטים יוצאים לרחבי העיר על מנת לבצע ניסויים סוציולוגיים "על רטוב" כדי להוכיח את התזה שאומרת שהאנושות מתדרדרת באין ברירה ובאופן טבעי מסדר לכאוס, משלטון ברור ומובן לאנרכיה. נשמע כמו הנחת עבודה מרתקת לסרט. הבעיה היא שככל הנראה יוצרי הסרט התרכזו יותר בצורה האמנותית של הסרט, ופחות נתנו לחומר (המתסיס באופן טבעי) לדבר בעבור עצמו. וכך יוצא שהסרט מצולם בשחור לבן, כולל ניסויים ויזואלים שונים ומשונים, מערב סקס בוטה (ראו טריילר. ראו הוזהרתם), חיתוכים שונים ומשונים, חומרי צילום שונים ומשונים, ועוד כהנה וכהנה ניסויים אמנותיים שמסיטים את תשומת הלב מהחומר הנראטיבי (בחומר הפרסומי של הסרט כשהוצג באחד הפסטיבלים, נכתב עליו שזוהי הגרסה הסרבית ל"פיי", הסרט הראשון של דארן ארונופסקי). אז אני לא צופה גדולות ונצורות לסרט הזה באוסקר. או בכלל.

דרום קוריאה: בערה (버닝) – לי צ'אנג דונג

במשך יותר מעשור אני אומר שדרום קוריאה מייצרת את הקולנוע המרתק ביותר בעולם. יכול להיות שהשנה יש להם גם סיכוי, סוף סוף, לקבל הכרה מהאוסקר. רק שהפעם אני די נמנע מהסרט הזה.

לפני כמעט עשור ראיתי סרט של הבמאי הזה, לי צ'אנג דונג. הזכרונות שלי מ"שירה", סרטו הקודם, היו לא טובים. סרט שמדשדש יותר מדי באוירה, ולא מקדם את סיפור המסתורין שבו. אני חושש שגם הפעם זה יקרה. סיפור הבסיס דווקא מעניין: בחור צעיר פוגש במקרה מכרה מהעבר, ומחדש את הקשר. יש סיכוי רומנטי באופק. היא מבקשת שישמור לה על החתול בזמן שהיא בחו"ל. וכשהיא חוזרת לקוריאה, היא כרוכה בידה עם גבר אחר. גיבור הסרט מאוכזב ועצוב, אבל חשדות שונים ומשונים עולים בקשר לאותו גבר חדש. ואז היא נעלמת ללא סימן. איפה היא? מה קרה לה? האם זהו הגבר החדש שעשה לה משהו, ואם כן, מה?

גם "שירה" היה סרט עם הנחת יסוד מרתקת, אבל די השתעממתי בו. אז אני סקפטי למדי לגבי הסרט הזה. אבל "בערה" כבר זכה בפרסים ובאהבת הביקורות בצורה לא רגילה, כך שיש סיכוי לראות אותו עושה משהו בתחרות הזו של האוסקר (ואני אחכה לעוד "רכבת לבוסאן" כדי לשוב ולהתלהב מהקולנוע הקוריאני).

פאראגוואי: היורשות (Las herederas) – מרסלו מרטינסי

פאראגוואי שולחת לאוסקר סרט שעל פניו נראה חביב, נעים, מעניין, אבל חסר אדג'. "היורשות" כבר הוקרן בישראל, כחלק מפסטיבל TLV האחרון לקהילת הלהט"ב, והוא שם במרכזו שתי נשים שהן זוג במשך הרבה שנים. קשיים כלכליים מחייבים אותן למכור חלק מהרכוש שלהן שקיבלו בירושה, ואז, אחת מהן נכנסת לכלא באשמת חוב שלא שולם, והשניה נשארת לבד, לראשונה זה שנים ארוכות. כדי להחזיק מעמד כלכלית היא מחויבת לצאת לעבוד, גם כאן לראשונה זה שנים, והיא מחלטרת כנהגת מונית מזדמנת. תוך כך היא פוגשת אשה צעירה יותר ממנה, ומתחיל קשר חדש. בחינת קשר רומנטי ארוך שנים תחת קשיים כמו גם בחינת הפערים החברתיים והכלכליים בפאראגוואי של היום בסרט שנראה חביב אבל מינורי מדי.

רוסיה: סוביבור (Собибор) – קונסטנטין קבנסקי

רוסיה שולחת לאוסקר סרט על גבורה. בימים שבהם הפשיזם בצורותיו השונות משתלט על העולם, ויריבים של השליט הרוסי מתים להם במסתוריות, מה שצריך כדי ללכד את העם מסביב לשליט הכל יכול הוא סרט גבורה. אז הנה, סרט על המרד כנגד הנאצים והבריחה ממחנה ההשמדה סוביבור. הדבר היחיד שהיה יכול לעניין אותי בסרט הזה הוא הבמאי. קונסטנטין קבנסקי הוא שחקן שלפני שנתיים ראיתי סרט בהשתתפותו בפסטיבל חיפה. "גובה החובות" היה סרט מרתק בהשתתפות שחקן אחד בלבד, קבנסקי, והוא החזיק מסך מצוין. "סוביבור" הוא סרטו הראשון של קבנסקי כבמאי, והוא גם משחק בתפקיד הראשי. אבל חוץ מזה, סרט גבורה במקום שבו הדברים היו הרבה יותר מורכבים. נו, שיהיה.

יוון: פוליקסני (Πολυξένη) – דורה מאסקלאבנו

קראתי את התקציר וחשבתי: אה, מדובר באפוס דרמטי טראגי עם מימדים כמעט תנ"כיים. מסקרן.

ראיתי את הטריילר וחשבתי: פפפ, סתם סרט "טורקי". במקרה הזה, גם בלי המרכאות זה נכון.

אבל לא ראיתי את הסרט, אז זה עדיין יכול להיות אחת מהשתיים. התקציר, בקיצור: פוליקסני הוא שם הילדה הטורקיה הקטנה שזוג יווני מאמץ. בתהליך האימוץ היא מופרדת מאחיה. היא גדלה ומתבגרת, אוהבת ומתאהבת, לא מודעת לכך שכל תהליך האימוץ הוא כנראה מזימה של הוריה המאמצים להשתלט על הירושה של המשפחה הטורקית המקורית שלה. הא! או אולי בעצם: הממ…. בכל אופן, לא נראה לי כמו סרט עדין במיוחד שיסקרן אותי.

הונגריה: שקיעה (Napszállta) – לאסלו נמש

הונגריה, לכאורה, שולחת לאוסקר את הקלף הבטוח שלה: סרטו החדש של לאסלו נמש, שרק לפני שנתיים זכה באוסקר על הסרט הדי מדהים "הבן של שאול". סרטו החדש, "שקיעה", הוקרן לאחרונה בפסטיבל ונציה, וזכה לביקורות מעורבות (במקרה טוב. במקרה הרע, הביקורות ממש גיחכו על הסרט הזה). מסתבר שנמש ממחזר את הטריק של "הבן של שאול": גם כאן המצלמה לא זזה מגיבורת הסיפור לכל אורך הסרט. רק שהפעם הסרט מתרחש בזמן פחות מוגדר. לא מדובר בזמן השואה, ומה שעבד כל-כך טוב בסרט הקודם (הדרך המאוד מוחשית שבה זוועות השואה הומחשו היתה דווקא העברתם דרך תודעתו של אותו שאול) הולך לאיבוד כאן, כי התקופה היא 1913. הזמן של לפני מלחמת העולם הראשונה. זמן הרבה פחות מוגדר, וכל מה שאנחנו ידענו על השואה והרגשנו על בשרינו, אנחנו פחות יודעים בקשר לתקופה הזו, ולכן כל מה שאנחנו אמורים להרגיש דרך גיבורת הסיפור הופך להרבה פחות ברור. כמו שאול, גם איריס, גיבורת "שקיעה", מסתובבת ברחבי בודפשט, כשהמצלמה כל הזמן דבוקה אליה. היא הגיעה לבודפשט אחרי שנים של היעדרות, הולכת אל חנות הכובעים שהיתה של הוריה המנוחים, מחפשת עבודה, ומגלה שיש לה אח שהיא לא ידעה על קיומו. ואז היא מגלה שאחיה חשוד ברצח, וכל הסרט היא מחפשת אחרי האח הזה, אוספת פרט ועוד פרט כמו בחקירה, רק שכל הסביבה מעומעמת, ואנחנו לא יכולים להשלים בראשנו את מה שידענו על החיים של שאול בסרט הקודם. אז הסרט הזה זוכה להרבה פחות קונצנזוס, והטריק הקולנועי הפעם מפספס.

ברזיל: הקרקס המיסטי הגדול (O Grande Circo Místico) – קרלוס דיאגס

לברזיל כנראה אין השנה מה להציע בתחום הקולנוע, אז היא שולחת לאוסקר סרט שאמנם היה בפסטיבל קאן, אבל זכה לביקורות מלגלגות במיוחד. להבנתי, "הקרקס המיסטי הגדול" אמנם מבוסס על פואמה מאת משורר ברזילאי, אבל הוא מתאר כמעט מאה שנה בחייה של משפחה אוסטרית שמחזיקה קרקס. במקום לתאר את קורות היבשת הזאת במאה ה-20, להבנתי הסרט הזה חי על שני תבלינים: השירים והריקודים של הופעות הקרקס, והרבה ארוטיקה לא עדינה בכלל, כולל שלל סטיות ותוספות של שימוש בסמים. לא שהסיפור ממש משנה, אבל הוא מתחיל ב-1910, כשבחור אחד המאוהב באמנית טרפז קונה בשבילה קרקס. אח"כ היא כורעת ללדת. על הבמה. ומתה בלידה. אח"כ הבת, שהיא כבר בת עשרה, משתוממת מול איברו הגדול של אמן קרקס צרפתי (בגילומו של וינסנט קאסל). וזה יגיע בסוף הסרט לאשה שמוכרת את בנותיה לזנות כי הקרקס שהיא מחזיקה כושל כלכלית. בידור ברזילאי שכזה.

קמבודיה: קברים ללא שם (Les tombeaux sans noms) – ריתי פאן

הייתי אומר שלסרט שקמבודיה שולחת לאוסקר השנה אין סיכוי, רק שהסרט הקודם של ריתי פאן, "התמונה החסרה", היה בין חמשת המועמדים הסופיים לאוסקר לפני כמה שנים, אז מה אני מבין.

לכאורה, מדובר בסרט לא הכי קומוניקטיבי. ריתי פאן ממשיך את העיסוק שלו בהשלכות רצח העם שביצע שלטון החמר-רוז' בקמבודיה בשנות ה-70. שלד הסיפור כאן הוא על ילד בן 13 שמשפחתו נרצחה, והוא מחפש את מקום קבורתם. אבל כפי שאפשר לראות בקליפ, פאן מתרכז יותר בהשלכות ארוכות הטווח של רצח עם. יש שימוש מאסיבי בוויס-אובר שכתוב ע"י הבמאי עצמו, או שהוא ציטוט של שירה פואטית. איכשהו נדמה לי שמדובר בסרט שהוא הרהור גבה-מצח, אבל האמריקאים כבר נתנו לאיש מועמדות לאוסקר פעם אחת, אז אולי זה יעבוד שוב.

צ'ילה: עוד מעט יעלה השחר (Y de pronto el amanecer) – סילביו קאיאוצי

נראה כמו הגרסה האינפנטילית של הסרטים של נורי בילגה ג'יילאן. כמו הסרטים של המאסטר הטורקי, גם הנציג הצ'יליאני לאוסקר נמשך למעלה משלוש שעות, וגם הוא מתעסק בספרות. עיתונאי רכילות חוזר אל עיר הולדתו 45 שנים אחרי שעזב אותה. הוא מתכוון להשתמש בכשרון הכתיבה שיש לו כדי לכתוב על יופי הטבע במקום הזה, ועל האנשים שנמצאים שם. הוא מגלה שאפשר לעשות גם דברים יפים בעזרת כתיבה, לא רק שטויות רכילותיות. רק שמהטריילר נדמה שהסרט גם ממחיז את סיפורי המעשיות של הסופר, לא משאיר מקום לדמיון, לפיוטיות הכל כך מוכרת של ג'יילאן הטורקי. כל מה שמרומז בעשייה של הטורקי כנראה הופך לכמעט בוטה בסרט הצ'יליאני.

עירק: המסע (الرحلة) – מוחמד אל דאראדג'י

אשה צעירה עושה את דרכה אל תחנת הרכבת המרכזית של בגדד. היא מגיעה אל התחנה ההומה. כל מיני אנשים נמצאים שם. כל אחד ואחד ישנה את דעתה של האשה: האם לבצע את המשימה שלשמה באה, או לוותר? האם להפעיל את מטען החבלה שעל גופה, או לחוס על העוברים ושבים? נשמע כמו סרט מרתק, רק שאני לא בטוח שהוא מחזיק 82 דקות.

פנמה: לא קוראים לי רובן בליידס (Yo No Me Llamo Rubén Blades) – אבנר בן נעים

רובן בליידס הוא מוסיקאי ושחקן ידוע ומוכר. הוא במקור מפנמה, אבל הוא חי ויוצר בניו יורק. פנמה שולחת לאוסקר סרט דוקומנטרי על עשרות שנות היצירה של בליידס (בין המרואינים בסרט תוכלו לראות כבר בטריילר את פול סיימון ואת סטינג, ללמדכם עד כמה חשוב האמן הזה), כמו גם על האמירות הפוליטיות והפעילות שלו בשטח. הוא רץ בעבר לנשיאות פנמה, ויכול להיות שהוא ירוץ שוב. וזהו. הרבה מוסיקת סלסה, והיכרות עם מוסיקאי נחשב, שיש לו גם משהו להגיד, והוא אולי מחפש דרכים נוספות, מלבד מוסיקה, כדי לומר את אותם דברים.


עד כאן מקבץ עם 11 סרטים, וביחד עם המקבצים הקודמים הטוטאל הוא 40. עשר בחירות נוספות במקבץ החמישי, שיפורסם כאן מחר. אילה-ליקה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אוסקר שפה זרה 2019: מקבץ רביעי

  1. דרום קוראיה – גם אני הייתי די מאוכזב מ"שירה" וגם מ"אמא" (הסרט העוד יותר מהולל שלו לפני "שירה"), אבל ב"בערה" לי צ'אנג דונג מצליח לטעמי למצוא איזון מצוין בין אווירה לסיפור ולייצר מותחן מצוין (וזאת עוד כאשר אני ראיתי את הסרט אחרי שקראתי את הסיפור הקצר המעולה של מוראקמי עליו מבוסס הסיפור וידעתי חלק מהלכים).

    רוסיה – את האמת גם אני הרמתי גבה כאשר רוסיה בחרה בסרט הזה, אבל אחרי הצפייה בו אני חושב שזאת בחירה די נבונה. מדובר בסרט די טוב ובהיותו סרט שואה אפילו יש לו סיכויים סבירים להיכלל ברשימה העולים לשלב הבא (כאמור יש גם את הסרט ההולנדי שמתמודד על אותו המשבץ והסרט הרומני שהוא כמובן אחר לגמרה).

    פאראגוואי – ראיתי בתחילת שנה בברלין ולמרות הביקורות הדי מתלהבות הוא השאיר אותי אדיש. הוא לא אחיד קולנועית, משמעם ברובו ודי שכיח.
    —-
    איתן לספרטק: האם אתה מתכוון ל"אמא" של בונג ג'ון-הו? כי לטעמי זה סרט נפלא…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s