מה יגידו כולם: הביקורת

(שם הסרט במקור: Hva vil folk si)

סצינה ראשונה

האבא עובר בכל החדרים בבית. בודק אם כל אחד ואחת כבר נמצא במיטתו. אם אף אחד לא מתפרפר בחוץ מאוחר. הנערה, גיבורת הסרט, נמצאת ברחוב, רצה מהר להספיק לשעת העוצר. האבא כבר בדלת של החדר השני. והוא עוד רגע עובר לחדר השלישי. הנערה עדיין רצה מהר ברחוב. האבא עוד רגע מגיע לדלת חדרה של הנערה. הוא פותח את הדלת…היא במיטה.

אין רגע של דרמה. אין רגע של – הנה היא הגיעה הביתה, נכנסה בשקט, מגיעה לחדר שניה לפני האבא, נכנסת מהר למיטה…זו כמעט קומדיה. זו לא דרמה.


סצינה מהמשך הסרט

האבא מסיע את הנערה בעל כורחה למקום לא ידוע. האח הגדול נוהג, האבא במושב הנוסע, והיא מאחור. הנערה מגניבה מבט אל ידית הדלת. האח עוצר ברמזור. הנערה מגניבה עוד מבט אל ידית הדלת. האבא והאח הגדול מדברים שיחת חולין. עוד מבט שלה אל הידית. ואז היא מנסה לברוח. הדרמה בנויה כאן בצורה כל כך לקויה. במקום להעביר אותנו דרך התודעה הכל כך שבורה של הנערה, ולהפתיע אותנו עם נסיון בריחה נועז, מכינים אותנו למה שיגיע בצורה כל כך מגושמת, עד שהכל כבר כל כך צפוי, והדרמה לא קיימת בכלל.


סצינה אחרונה

אפילו כשחשבתי, שהנה, לפחות הסוף של הסרט יהיה אינטלנגטי, כך, במבט על השלג היורד, קור, וחיים לבד ובשקט, גם כשחשבתי שלפחות הסוף של הסרט הזה יהיה עדין, הבמאית מרגישה צורך לדחוף לי בכוח לתוך הגרון את הדרמה המגושמת שלה, ומוסיפה עוד שוט אחד מיותר שבו האבא מסתכל אל תוך עדשת המצלמה בתוכחה. כי ככה הסרט הזה. לא ממש חכם.


כמה חיכיתי לסרט הזה. את הטריילר שלו אני רואה כבר כמה חודשים, ומתלהב מהאפשרויות. אמנם מדובר כאן בנושא שחוק, מסורת מול קדמה, אבל הספיציפיקציה של הדמויות והתרבות שבתוכה מתקיים הסיפור הזה יש בכוחם לבנות דרמה עצומת רגשות. ואז הייתי בחופשה בחו"ל, ולא ראיתי את הסרט עם עלייתו. ואז, כשחזרתי, היה יום כיפור, ואחרי זה היה יום שלא הרגשתי טוב, אז לא הלכתי לקולנוע. אבל בסוף הצלחתי לצפות בסרט הזה.

ולא. לא טוב.

התסריט של הסרט דווקא עושה את העבודה. בסבלנות הוא מתאר מסע ייסורים של נערה נורבגית ממוצא פקיסטני שמנסה ללא הצלחה לנווט את חייה בין מחויבותיה לערכי הצניעות של המסורת של הוריה, לבין ערכי החופש האינדיבידואלי של המערב, בנורבגיה.

אבל הבימוי, אוי, הבימוי. הבניה הדרמטית של כל סצינה בנפרד, וכל הסרט כמכלול, הדרמה הזו כל כך לקויה. כל סצינה היא או קצרה מדי, או מתארכת ללא צורך, או מתרכזת בטפל. אין רגע אחד בסרט שבו הרגשתי שיש כאן מיומנות של בימוי. שמכניסים אותי מתחת לעור של הדמות הזו, מוליכים אותי עם הצער הזה. האבא הוא הרשע המושלם, הנערה מסכנה, ואין לי שום דרך להבין לא אותה ולא את האבא (מלבד השטחיות של: הוא רע, היא טובה). כל ה"חטאים" שלה הם סצינות תמימות שלא מפותחות, וכל המעשים שהיא עושה, או שנעשים לה – אין להם זמן דרמטי לגרום לי צער, אמפטיה, כאב, או כל רגש אחר כלפי הדמות הראשית, או כלפי מישהו כאן.

סרט כל כך מפוספס הסרט הנורבגי הזה. אני אוהב סרטים כאלו, שבהם האדם נקלע למלחמה הכל כך אמוציונלית בין המסורת למודרניות (נגיד, "חתונה מאוחרת"). כאן, ב"מה יגידו כולם", כל דרך פריסת הנראטיב שטחית כל כך, והרגש לא נמצא כאן בכלל. אכזבה גדולה מאוד.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s