פסטיבל חיפה 2018: פרא אציל

ובמשך כל ההקרנה אני יושב ומנסה לחשוב למה הסרט הזה לא עובד עלי. למה הוא לא מרגש אותי. מה לא בסדר איתו. או איתי.

כי לכאורה יש כאן את כל המרכיבים הנכונים ליצירת סרט סוחף: במאי עם רקורד מוכח (מרקו כרמל, שביים את "אחותי היפה", "כמעט מפורסמת", ואת סדרת הטלויזיה "הרמון"), שחקנים מצוינים עם רקורד מוכח מאוד (אלון אבוטבול, גם הוא מה"הרמון", בין היתר, ונוה צור מ"עמק"), צילום נהדר, הפקה מרשימה – הכל עומד במקום ומוכן כדי לרגש אותי. אבל זה לא קורה.

צריך לומר מראש שמאוד התרשמתי מבניית העולם שבתוכו נעות הדמויות. עמית יסעור הצלם ("הנותנת", "את לי לילה"), וצוות העיצוב האמנותי של "פרא אציל", גרמו לי להרגיש באופן כמעט פיסי את הלכלוך והאבק שמכסה את כל סביבת השכונה שבה מתרחש הסרט. שילוב של צילום מהכתף ושל שוטים מתוכננים ומעוצבים יותר יצר עולם ספיציפי מאוד ומרשים מאוד. הבעיה היא שבתוך העולם הזה נעות דמויות, והן הרבה פחות מרשימות.

הסרט מתחיל בסצינה מאוד דרמטית, שהיא גם סוף הסרט – נער צעיר משתין על קבר. וכל הסרט הוא נסיון להסביר איך הגענו עד הלום, לסצינה כל כך זועמת. הבעיה היא ש"פרא אציל" הוא יותר צילום מצב, ואין בו כמעט נראטיב. אין בו כמעט תהליך של התדרדרות עד למעשה הנורא שמגיע בסופו. הרי כבר בהתחלה יש הרגשה לא נוחה של יחסים מעט פרוורטיים בין אמא לבן. הנער כמעט אף פעם לא קורא לאמו "אמא", אלא בשמה, סימה. דבר דומה הוא עושה עם אביו הביולוגי, שחי בנפרד מהאמא. האמא היא נרקומנית בגמילה, וליאת אקטע שמשחקת אותה עושה כאן עבודה פנומנלית של העברת הדמות הזו על כל צדדיה למסך – הרי נרקומנית תעשה כל מה שניתן כדי להשיג את המנה הבאה, ולשקר גם את הקרובים לה ביותר או לגנוב מהם הוא דבר של מה בכך עבור אשה כזאת. אבל סימה, בגילומה של אקטע, היא דמות מכמירת לב שבאמת מנסה להשתקם, למרות האופי קצר הרוח שלה והצורך שלה בסיפוקים מידיים. ומצד שני, הדמות הזו כמו מבודדת בעולם הזה. העירום והמיניות שהם עולמו של נער בגילו של אלי, גיבור הסרט, קרובים מדי אליו כבר מההתחלה, מקשים עלי להתחבר אליו.

הסרט לא מצליח לפתח את אפיוני הדמויות מעבר לנקודות הפתיחה שלהן. הנער הזה אמור לסבול מהצקות חוזרות ונשנות בבית הספר על רקע משקלו העודף. אז הצקות יש, אבל הן לא חוזרות ולא נשנות בסרט, מונעות ממני להרגיש חמלה כלפי גיבור הסיפור. הנערה שלבו של אלי יוצא אליה מאופינת בקלות מדי בלבוש פרובוקטיבי, איפור כבד, ופירסינג. אבל מה הסיפור שלה, למה היא כזאת בוטה, ועל איזה רקע הלב של אלי הולך אחריה? לא ממש ברור. אלון אבוטבול, בתפקיד האבא, מחכה בערך שעה לתוך הסרט כדי להסביר את ההתבודדות הכפויה שלו (בסצינה מרשימה בפני עצמה). עד אותה סצינה, ההתבודדות הזו נדמית יותר כפויה על הדמות מכיוון התסריטאי, ופחות טבעית או הגיונית. אחרי אותה סצינה הדמות הזו עוברת שינוי, נפתחת, אבל השינוי נדמה לי קיצוני מדי, גם הוא כפוי ולא טבעי. והדמות של בן זוגה הנוכחי של האמא – גם איתה לא ממש ברור מה הולך. רק הדמות של הדוד, בגילומו החם והאנושי של מוריס כהן – רק היא מציפה את המסך בחוכמה ובאהבה.

ויותר מכך – אין כאן באמת נראטיב, מסע, שמוביל את הדמויות בסבך הסמטאות של השכונה. אין דרך שמובילה את הצופה (אותי) בהתדרדרות לקראת הסצינה הנוראית לקראת הסוף (והסצינה הזו בעצם נרמזת כבר מהתחלה במתח המיני שקיים באויר ממילא). הכל כמעט עומד במקום בסרט הזה, ועד כמה שתיאור המקום הזה מרשים טכנית, הוא לא מספיק כדי לחדור אלי רגשית כדי לסחוף אותי אל תוך החיים של האנשים האלו במקום הזה. סרט מכובד, אבל לא מספיק טוב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s