פסטיבל חיפה 2018: שלושה זרים זהים

(שם הסרט במקור: Three Identical Strangers)

יש סרטים שמגיעים לחופינו עם הייפ, ואתה צופה בהם ומתאכזב.

ויש סרטים עם הייפ, שאתה צופה בהם ואומר: וואלה, כל מילה נכונה.

"שלושה זרים זהים" הוא מהסוג השני.

כל מה שקראתם נכון: כן, שני אחים תאומים מצאו אחד את השני בגיל 19. מהר מאוד הצטרף גם אח שלישי. איזה כיף. הילולה. שמחה גדולה. אושר עילאי. הסרט מתחיל בחגיגה סוחפת של זיקוקי דינור. יש הרבה חומרי ארכיון מהחלק הזה של הסיפור, כי הסיפור הזה התפוצץ בתקשורת, והאמריקאים, בהיותם אמריקאים, יודעים לחגוג סיפורים כאלו בענק. בתקשורת. בעיתונות. בתכניות אירוח בטלויזיה. והסרט הזה חוגג את החגיגה הזו. בהתחלה. כי כשההתלהבות מתחילה לדעוך, אז מתחילים לשאול את השאלות הרציניות.

וכך, העריכה בחלק הראשון של הסרט קופצנית, עם מניפולציות של סאונד, עם שחזורים צבעוניים, ועם אוירה קלילה. ואז הסרט גם יודע לשנות טון. לא בבת אחת. לא פתאום, אבל הסרט יודע גם ל להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל חיפה 2018: בוקר טוב ילד

בעיה גדולה מאוד, הסרט הזה.

משפחה סועדת את בנה שנמצא בתרדמת אחרי שנפצע בפעולה צבאית בעזה. זה פחות או יותר כל הסרט. אבל בסרט שאורכו פחות מ-90 דקות יש לא מעט רגעים יפים ומרגשים, וגם די הרבה רגעים מביכים וממש לא נעימים לצפיה.

אני מניח ששרון בר-זיו רצה להמשיך את הדיון שהא התחיל בסרטו הקודם, "חדר 514" (שהיה, אהמ, יותר טוב לטעמי) בעניין הפעולות שצה"ל מבצע והשפעתן על האינדיבידואלים (החיילים, ומשפחותיהם). אני מניח שהפעם בר-זיו רצה להצדיק את פעולות צה"ל, גם אם יש נפגעים. "גיבורים" הוא קורא להם. אז גם אם אני מסתייג מההרואיזם, הייתי מקבל אותו אם הסרט היה מתרכז בסיפור האישי של המשפחה הזאת. העניין הוא שיש כאן אינסרטים של לא מעט דברים שמסביב, ואלו כתובים רע ומבוצעים רע מאוד. בעיקר מביכה סצינה עם ראש העיר, וזכורה גם לרעה מאד סצינה עם מפקד שבוכה.

בנוסף, שרון בר-זיו משום מה ליהק את להמשיך לקרוא