פסטיבל חיפה 2018: עץ תאנה

חיכיתי מאוד לסרט הזה. מקריאה מוקדמת היתה לי הרגשה שעלם-וורק דוידיאן, הבמאית, כאן בסרטה הראשון, מביאה את הלב והנשמה שלה לכאן. זכרונות אישיים, כמעט אוטוביוגרפיים, תשומת לב לסיפור ולפרטים, השקעה כספית ניכרת (בקו-פרודוקציה ישראלית-אירופית). גם לישראלים יוצאי אתיופיה מגיע הסרט הגדול שלהם.

בסופו של דבר, הסרט אכן מאוד מרשים (ורואים את הכסף על המסך טוב מאוד), אבל הוא גם קצת מאוהב בעצמו, ומפספס אותי.

כי דוידיאן כנראה זוכרת בעיקר ריחות. מקומות. צלילים. עצים. סביבה. והיא עובדת קשה מאוד כדי לשחזר את ההרגשה של מה זה אומר לגור באתיופיה. בימים ההם, ואולי גם בזמן הזה. "עץ תאנה" משקיע את כל מה שיש לו בצילום, בעיצוב אמנותי, במוסיקה, בעיצוב פס-קול. בבניית העולם שמקיף את הדמויות. הסרט הזה מצוין בדרך שבה הוא מכניס אותי לעולם זר, אחר, שונה. הנשים העובדות קשה מאוד בתחזוקת הבית. השפה. הדרך שבה הבתים בנויים. אתיופיה היא עולם מאוד שונה ממה שאני מכיר, מרתקת, עם ריחות ומאכלים מסקרנים.

אבל זה סרט נשיונל ג'יאוגרפיק, לא סרט קולנוע. כי בכל הקשור בבניית הנראטיב, בלקיחת הצופה ביד בעזרת דמות אחת או שתיים, בבניית מתח וחרדה לגורלה של אותה דמות – בכל זה דוידיאן עושה עבודה הרבה פחות טובה. אמנם השחקנית הראשית חביבה, ולא צריכה לעשות הרבה, ו להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל חיפה 2018: טרילוגיה על אהבה: עירום

קשה לי עם הסרט הזה. קשה, כי יש לי הרבה טענות נגדו. הוא, במידה מסוימת, די מעצבן אותי. ומצד שני, בסופו של דבר, יש לו אפקט מצטבר. יש בו משהו מרשים. יש לו אמביציה שקשה להתעלם ממנה, ויש לו כיסוי (לפחות חלקי) לאמביציה הזו.

ירון שני עשה פעם סרט שהיה מועמד לאוסקר. סרט מצוין זה היה. "עג'מי". אבל הוא לא עשה אותו לבד. היה שם שותף לבימוי. נדמה לי שברגע שדרכיהם של סקנדר קופטי ושל ירון שני נפרדו, משהו מת בעשייה של שני. ירון שני הוא במאי מאוד מעניין, ואת זה רואים גם ב"עירום", אבל קופטי (שגם כיכב ב"עג'מי") הביא לשולחן הרבה התלהבות. הרבה אנרגיה. ו"עירום", מסתבר, חסר את האנרגיה הזו. כל הסרט החדש הזה, "עירום", מתנהל בקצב איטי, שמצד אחד יש בו חפירה אפקטיבית אל תוך הנשמה, ומצד שני, לקראת הסוף, הסרט כאילו נזכר שצריך לסגור דברים, ופתאום הוא מדלג מעל כמה שלבים במהירות מוגזמת, שונה מאוד מכל מה שהורגלנו אליו במהלך שני שליש סרט.

אני לא כל כך יודע מה קרה מאחורי הקלעים של היצירה הזאת, "עירום", אבל להבנתי היה שם תסריט מרובה סיפורים, ואיפשהו בדרך הוחלט לפצל את הסרט המאוד מסובך הזה לטרילוגיית סרטים. אז ב"עירום" נשארנו עם שני סיפורים. וגם כאן, הסרט הזה סובל ממה שקורה לפעמים לסרטים מרובי סיפורים: הבעיה היא שסיפור אחד הרבה יותר מעניין מהסיפור השני.

כי יש כאן בחורה העוברת משבר.

לא באמת ברור מה להמשיך לקרוא