פסטיבל חיפה 2018: טרילוגיה על אהבה: עירום

קשה לי עם הסרט הזה. קשה, כי יש לי הרבה טענות נגדו. הוא, במידה מסוימת, די מעצבן אותי. ומצד שני, בסופו של דבר, יש לו אפקט מצטבר. יש בו משהו מרשים. יש לו אמביציה שקשה להתעלם ממנה, ויש לו כיסוי (לפחות חלקי) לאמביציה הזו.

ירון שני עשה פעם סרט שהיה מועמד לאוסקר. סרט מצוין זה היה. "עג'מי". אבל הוא לא עשה אותו לבד. היה שם שותף לבימוי. נדמה לי שברגע שדרכיהם של סקנדר קופטי ושל ירון שני נפרדו, משהו מת בעשייה של שני. ירון שני הוא במאי מאוד מעניין, ואת זה רואים גם ב"עירום", אבל קופטי (שגם כיכב ב"עג'מי") הביא לשולחן הרבה התלהבות. הרבה אנרגיה. ו"עירום", מסתבר, חסר את האנרגיה הזו. כל הסרט החדש הזה, "עירום", מתנהל בקצב איטי, שמצד אחד יש בו חפירה אפקטיבית אל תוך הנשמה, ומצד שני, לקראת הסוף, הסרט כאילו נזכר שצריך לסגור דברים, ופתאום הוא מדלג מעל כמה שלבים במהירות מוגזמת, שונה מאוד מכל מה שהורגלנו אליו במהלך שני שליש סרט.

אני לא כל כך יודע מה קרה מאחורי הקלעים של היצירה הזאת, "עירום", אבל להבנתי היה שם תסריט מרובה סיפורים, ואיפשהו בדרך הוחלט לפצל את הסרט המאוד מסובך הזה לטרילוגיית סרטים. אז ב"עירום" נשארנו עם שני סיפורים. וגם כאן, הסרט הזה סובל ממה שקורה לפעמים לסרטים מרובי סיפורים: הבעיה היא שסיפור אחד הרבה יותר מעניין מהסיפור השני.

כי יש כאן בחורה העוברת משבר.

לא באמת ברור מה הצית את המשבר, ולא איך היא באמת מוצאת את דרכה החוצה. לא באמת ברור למה כל הטיפול הקולנועי בצד שלה נראה עני, כמעט סטודנטיאלי. ובכלל, נדמה לי שכל תפקידה של הבחורה הזאת בסרט מסתכם בלהסביר לנו את המכניקה של עשיית אמנות. ישנן סצינות בסרט בהן היא מנתחת יצירה שלה עצמה, או מסבירה לנשות סדנה שהיא מעבירה על הדרך שבה אמנות עובדת. בסצינה כמעט מביכה אחרת, מפיק מסביר לה על תפקיד הבמאי. כל החלק של הבחורה הזאת נדמה לי מאולץ, פחות מעניין לעקוב אחריו. מה גם שנדמה לי שכמעט כל הסרט כולו מתנהל בתוך חלקים סגורים, מחניקים, מעיקים. סצינה אחת שמתרחשת בחוף הים משחררת את הלחץ הזה, אבל גם מוכיחה את המגמתיות הבוטה של העשייה.

וצריך לומר גם שבבחירה מוזרה מאוד, כל קטעי העירום בסרט מצונזרים. אין בסרט אפילו סצינת עירום אחת מיותרת, אבל במקום לתכנן את הצילומים כך שיכבדו את השחקנים ואת השחקניות, בחר הבמאי לטשטש את החלקים ה"חשובים", ועדיין להראות אותם בסרט (ולסרט הזה קוראים "עירום", כן?!). הטשטוש הזה שולף אותי מהחוויה הקולנועית, הופך אותה למלאכותית ומעצבנת.

ויש בסרט בחור צעיר. השחקן שמשחק אותו, בר גוטפריד, יש לו את הדבר הזה שנקרא נוכחות. כריזמה. הוא מחזיק מסך בלי לעשות הרבה. והתסריט במקרה שלו הרבה יותר קונקרטי – הוא מוסיקאי צעיר ומוכשר שעומד לפני גיוס, והחרדה שלו היא שהשירות הצבאי יכריח אותו להיפרד מהתשוקה האמיתית שלו – המוסיקה. גוטפריד מוביל את החלק שלו בנחישות וגם ברגישות. באופן מוזר, ירון שני לא משתמש בסרט במוסיקה כמעט בכלל, אבל מכיוון שהדמות בחלק הזה של הסרט היא מוסיקאית, לפחות כאן יש קצת מוסיקה. נדמה לי שאין בסרט הזה בכלל מוסיקת Score, אבל לפחות יש מוסיקה שמצטלמת, שהיא חלק ממה שקורה בסצינה. וזאת עוד סיבה למה החלק שלו מעניין ומרגש יותר מהחלק שלה.

העריכה בין שני חלקי הסיפור מדודה ואיטית, אבל אין שיווי משקל בין שני חלקי הסרט. הוא מעניין ומרתק, עם כתיבת דיאלוגים מדויקת ומשחק טוב של קאסט רחב, והחלק שלה עייף, נסחב, לא באמת ברור, עם כתיבת דיאלוגים חלשה ולא מאוד אמינה. אבל לסרט הזה יש בכל זאת אפקט. כי הכותרת בתחילת הסרט אומרת: "טרילוגייה על אהבה". אני מניח שיהיו כאן עוד שני סרטים שיספרו על צדדים אחרים של אהבה. "עירום" מדבר על הברוטליות של האהבה. והוא מדגים את זה בצורה אפקטיבית, למרות החלקים המעצבנים שבו.

החלק שלה בסרט מפחד מאונס, או שאולי עבר אונס, או שהוזה אונס, או שיעבור אונס. ובאמצע – אשה במשבר קיצוני, שלא ברור מה יש שם , וזה לא ממש נעים, וכן, די ברוטלי. החלק שלו מספר על תשוקה ליצירה, על החיים שמונעים ממך את האהבה הזאת (גיוס לצבא), ואת התגובה הברוטלית לכך (מסיבת סיום תיכון עמוסת הורמונים הנוזלת אל תוך המעשה המחריד שהנער עושה בסוף – מעשה, שאגב, בעוד בחירה מוזרה של הבמאי, לא באמת נראה בסרט. אם כבר אתה עושה סרט פטאלי, לך עד הסוף – אבל לא, באיזשהו מקום, עם הטשטוש ובחירות העריכה הלא נכונות דרמטית בעיניי, הסרט הזה בסופו של דבר מפחד מעצמו).

אז "עירום" מספר על הצד האלים של האהבה, ובחלק מהזמן הוא מצליח לחפור לי בנשמה על האפקטים המעיקים של האלימות המאוד ברוטלית הזאת, כי אהבה היא כוח חזק, אז גם האלימות שנגרמת בעקבותיה היא לא מאוד מעודנת. בחלק אחר מהזמן הסרט הזה לא מאוד נעים לצפיה, לא אמין, מביך, ומעצבן.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “פסטיבל חיפה 2018: טרילוגיה על אהבה: עירום

  1. תודה על הכתיבה. השנה הנחתי לפסטיבל להתקיים בלי נוכחותי. הכרמל היה מפוצץ וגם מחירי הסרטים בהתאם. חבל. אני יודעת שהפסדתי. מקווה לראות את חלקם בהקרנות אחרות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s