פסטיבל חיפה 2018: במעברים

(שם הסרט במקור: In den Gängen)

יש את האימרה הנודעת של מרשל מקלוהן: המדיום הוא המסר. הסרט הגרמני הזה עושה וריאציה לאותה אימרה, וטוען: הסביבה היא ההתנהגות.

הסרט היפהפה והחכם הזה מתרחש ברובו בסופרמרקט. גדול. ענק. כמויות הסחורה כל כך עצומות שסידורן מתבצע בעזרת מלגזות. מכונות. תומאס שטובר הבמאי מצלם את הסביבה הצרכנית, התעשייתית, המודרנית של הסופרמרקט, ומנסה למצוא בתוכה את האלמנט האנושי, את הרגש, את האהבה. כבר מההתחלה, כאשר מצולמים המעברים האלו, שטובר מעטר אותם במוסיקה קלאסית, המחפשת את הרגש במקומות הצרכניים. אל תוך המעברים האלו מגיע גיבור הסרט, סדרן סחורה חדש (פרנץ רוגובסקי, "טרנזיט", בהופעה שקטה ויפה), בחור מופנם שמדבר מעט מאוד, ותוך כדי שהוא לומד את העבודה הוא מנסה לפתח קשר רומנטי מהוסס עם סדרנית סחורה אחרת (סנדרה הולר, הבת של "טוני ארדמן", בהופעה מקסימה ונוגעת ללב). האם יש סיכוי לטיפת אנושיות בעולם תעשייתי?וכך מפתח שטובר את הסיפור המהוסס והעדין הזה בקצב מדוד, איטי, כשהוא ממלא את העולם של סדרן הסחורה הזה לאט לאט ביומיום השגרתי של העבודה המכנית, ובמקביל, מנסה למצוא רגעים עדינים בעולם קר ומתכתי. הוא מתאהב בה, אבל האהבה בלתי מושגת. אבל אולי בכל זאת. בסצינה יפהפיה היא שרה שיר, ו להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל חיפה 2018: תל אביב על האש

יש גם חומוס בסרט, אז אני חושב שמשפט הסיכום הכי קולע לסרט הזה הוא: אחלה סרט

לעשות קומדיה מהמצב. לא פשוט. "תל אביב על האש" היא קומדיה מוצלחת על המצב. עם קצת יותר לחיצה על דוושת הדרמה, הסרט הזה היה באמת סוחף, אבל כמו שהוא, הוא מאוד מצחיק, ויש בו לא מעט אבחנות מעניינות.

כמו למשל, שגם הפלסטינים לא משתגעים על אוסלו. וכמו למשל, שהאדמה הזאת שאני ואת והוא והיא חיים עליה היא גם הבית שלהם (אומרים בסרט: אתם יודעים מה טוב בפריס? שאין שם כיבוש. אבל אז אחת אומרת: החיים שלי פה. העבודה שלי פה. המשפחה שלי פה. הבית שלי פה). וכמו למשל שהיהודים צריכים את עניין השליטה, אבל אפשר גם לקנות אותם (את היהודים) עם משחקי כבוד, גם אם הוא מזויף. וכמו למשל, שכרגע אין לנו משהו אחר לעשות מלבד להמשיך את הריקוד האבסורדי של הסכסוך הבלתי פתיר הזה.

את כל זה (ועוד) אפשר ללמוד מהסרט הזה. כי יש כאן עלילה חכמה: אופרת סבון פלסטינית הנכתבת על ידי להמשיך לקרוא