פסטיבל חיפה 2018: צעד אחד מאחורי השרף

(שם הסרט במקור: Un pas în urma serafimilor)

אני מאוד אוהב סרטים כאלו. סרטים שיש בהם כאילו מן הצפוי, אבל יש בהם גם הפתעה, חשיבה עמוקה, ומיומנות קולנועית שמותאמת לנושא.

"צעד אחד מאחורי השרף" היה הזוכה הגדול של טקס פרסי הגופו של האקדמיה הרומנית השנה (דיווחתי על זה כאן), ועכשיו, אחרי שראיתי את הסרט, אני מבין למה. מצד אחד, יש כאן סרט כמעט מתסיס: סיפור שחושף את השחיתות ופשיטת הרגל המוסרית של מוסד הכמורה והממסד הדתי כולו ברומניה. מצד שני, יש שם משהו, בכל זאת, בלב הזה, שעדיין פועם. משהו שעדיין לא נשכח, ובכל זאת המקור הטהור, האמונה, אהבת האל והרצון לעבוד רק אותו – הניצוץ הזה עדיין קיים איפשהו שם, עמוק בפנים, מתחת לשכבות עבות מאוד של חטא מעשי מאוד.

לתפקיד הכומר הראשי, השליט הקשוח המתעמר בכולם, נבחרה הבחירה הצפויה לכאורה: ולאד איבאנוב, שחקן שמתמחה בגילום דמויות שטניות, עוד מאז היה הרופא חסר הרחמים שמבצע הפלות ב"4 חודשים, 3 שבועות, ויומיים". אבל גם איבאנוב (בהדרכתו של דניאל סאנדו הבמאי) עושה כאן את הלא צפוי: כן, הדמות שלו מושחתת וחסרת רחמים, אבל יש גם לא מעט רגעים שבהם הכומר הזה הוא חם, אבהי, מלטף, חייכן, אוהב, מחבק, מקרב את הנערים האלו לאלהים. זה חי כאן לצד זה בסרט המרתק הזה.

שני רגעי מפתח יש בסרט: באחד, איפשהו באמצע הסרט, הנער שבמרכז הסיפור עומד להעיד, והוא לא מוכן להלשין על חבר שלו, אלא מתכוון לשקר, ואז הכומר מגיש לו ספר תנ"ך, כדי שישבע בשמו. הבנה שבשתיקה בין שניהם מונעת את החטא הזה. לקראת הסוף מגיעה סצינה שבה, אחרי כל הצרות של הנערים והמורים כאן, נשאלת השאלה הפשוטה: תגיד, למה באמת באת בכלל ללמוד כאן? מאיפה הגיע הרעיון, הרצון שלך בכלל להיות פרח כמורה? והנער נושם נשימה ארוכה, ובאמת נזכר ברצון המקורי שלו לשרת את אלהים בפני קהילה.

ואכן, במרכז הסרט עומד נער שמגיע ללמוד בפנימיה של כמרים. הוא נתקל במציאות של ג'ונגל בין התלמידים, במעין מציאות של "בעל זבוב", וכשהוא שם מבטחו באותו מורה אבהי, אותו אחד עושה לו תרגיל קטן, מלמד אותו ששחיתות מוסרית קיימת לא רק אצל הנוער הפוחז, אלא גם בחלונות הגבוהים. וכך הסרט נע הלוך ושוב בין רגעי אמונה טהורים לבין הרס של אותה אמונה, שחיתות שפועלת בשם שימור המערכת בכל מחיר כאילו היתה מפלגה פוליטית בעלת יצר השרדות ותו לא.

דניאל סאנדו הבמאי מפגין כאן בסרטו הראשון שליטה מפתיעה במימד הקולנועי. בניגוד לרוב הסרטים הרומנים שאנחנו מכירים, הסרט הזה עמוס באנרגיה, מצולם לרוב במצלמה שמונחת על מתקן סטדי קאם, והיא נעה חסרת מנוחה אחרי הנערים. סאנדו גם מלווה לא מעט רגעים במוסיקת רוק, בהשתובבות נעורים, בהרפקאות ובסכנות, כך שהסיפור מלא המחשבה (שהוא גם, ברובו, הסיפור האוטוביוגרפי של הבמאי, וזה ניכר בתשוקה הגדולה שביצירה) מצליח לסחוף אותי לחשוב ולהרגיש על הדואליות של הממסד הדתי השליט ברומניה – הוא מושחת ורקוב מאוד, אבל מתחת לשכבות יש שם עדיין משהו אמיתי שקיים.

סרט מרתק שמבוים נהדר ומאוד שווה צפיה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s