פרסי האקדמיה האוסטרלית לקולנוע 2018: המועמדויות

היום התפרסמו באוסטרליה המועמדויות לפרס האקדמיה שלהם. אין הרבה הפתעות, ועם זאת, די מעניין שם.

יש כמה סרטים שמובילים את הרשימה, והם בעיקר הצפויים. יש סרט אחד מוכר (שכבר הוקרן בארץ, והיה מצוין בעיניי. הוא נעלם די מהר מהמסכים. מהר מדי) שקיבל לא מעט מועמדויות, אבל אלו הטכניות יותר, והוא נעדר מהמועמדויות המשמעותיות. ויש סרט אחד מרכזי מאוד שנעדר לגמרי מהרשימה, אבל זה בגלל שהוא עדיין לא הופץ באוסטרליה, ויכול להיות שאנחנו עוד נשמע עליו. הנה הסקירה על הסרטים המובילים של אוסטרליה לשנת 2018:

נתחיל מהסוף:

"זמיר" (The Nightingale), סרטה החדש של ג'ניפר קנט, שזכתה לפני כמה שנים בפרס האקדמיה האוסטרלית לסרט הטוב ביותר על סרטה המצוין "הבאבאדוק", הסרט הזה הוקרן בפסטיבל ונציה האחרון, וזכה לתגובות קיצוניות למדי, בעיקר בגלל האלימות הגראפית שהוא אמור להכיל, ולמרות זאת, הביקורת די חיבקה אותו, וגם חבר השופטים של הפסטיבל כיבד אותו בשני פרסים. אנחנו נצטרך לחכות לסרט הזה עוד קצת, כי הוא עוד לא הופץ ברחבי העולם, כולל לא באוסטרליה, נמל הבית שלו. לכן גם הוא נעדר מרשימת המועמדויות.

סרט נוסף שסיקרן אותי מאוד השנה כבר עשה את הבכורה שלו בסצינת הפסטיבלים, והתקבל בסבר פנים יפות. יחסית. כי הנושא מעניין, השחקנים טובים, הבמאי מסקרן – אבל לפי כל הדיווחים, אני מקבל את הרושם שמדובר בסרט לא רע, מכובד, ועם זאת מאוד צפוי, ואולי אפילו דידקטי למדי.

מדובר ב"ילד מחוק" (Boy Erased), סרט על נער הומוסקסואל הנשלח ע"י אביו הכומר למחנה חינוך מחדש כדי שירפא אותו מהנטייה ה"בזויה" הזאת, הומוסקסואליות. כמובן שזה לא עובר בשקט.

בתפקיד האב – ראסל קרואו. בתפקיד האם – ניקול קידמן. בתפקיד הנער – לוקאס הדג'ס ("מנצ'סטר ליד הים", "ליידי בירד"). בתפקיד המדריך במחנה – ג'ואל אדגרטון, שגם ביים. אדגרטון הפתיע לפני כמה שנים בבכורת בימוי מרשימה ("המתנה"), והסרט הזה אמור היה להביא את אדגרטון לקבוצה של הגדולים. נראה לי שהחלק הזה בקריירה של אדגרטון יחכה קצת, כי הסרט הזה הוא כנראה "הומואים זה לאו דווקא רע", ולא הרבה יותר מזה (כלומר: משחק טוב, בימוי יעיל, אבל זהו פחות או יותר)

"ילד מחוק" מועמד ל-7 פרסי אקדמיה אוסטרלים: פרס הסרט, הבימוי (אדגרטון), שחקן (הדג'ס), 2 שחקני משנה (אדגרטון וקרואו), שחקנית משנה (ניקול קידמן), ותסריט מעובד.

עוד ברשימת המועמדים:

ארץ מתוקה (Sweet Country) – וורוויק ת'ורנטון

הסרט הזה כבר הוקרן בכמה פסטיבלים בישראל, כולל בפסטיבל ירושלים, אבל בכשרון הצלחתי לפספס אותו (בעיקר בגלל התנגשויות בלו"ז). וורוויק ת'ורנטון ביים לפני כעשור סרט מרגש ועצוב מאוד שנקרא להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

ילד יפה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Beautiful boy)

ככה הוליווד עובדת. הוליווד זה ביזנס. כסף. והוליווד מפחדת מאוד על הכסף שלה. למה להשקיע במשהו מקורי, כשאפשר ללכת על בטוח, משהו שכבר הוכיח את עצמו. אז או שעושים סרטי המשך אינסופיים למותגים מוכרים, או שמביאים במאים שכבר הוכיחו את עצמם בסרט קטן (אמריקאי או לא), שמים ביד שלהם תסריט, ו…יאללה. תדפיס לנו דולרים.

פליקס ואן כרונינגן הבלגי עשה לפני כמה שנים סרט שהיה מועמד לאוסקר. אני לא מאוד התלהבתי מ"המעגל השבור", אבל היו הרבה שכן, אז הוא הוזמן לאמריקה, קיבל ליד פרויקט שכבר הסתובב שם, תרם את מה שיכול היה, ועשה סרט על התמודדות של גבר עם ההתמכרות של בנו לאלכוהול ולסמים (כי מי שעשה סרט על התמודדות של זוג אוהבים עם מחלת ילדתם הקטנה, יקבל משהו דומה גם בהוליווד. לא מהמרים על סיכונים שם באמריקה).וכל הדברים שלא אהבתי בסרט הקודם של ואן כרונינגן חוזרים גם כאן, וביתר הדגשה. כמו בסרט הקודם, גם כאן משחק הבמאי עם הזמנים. מצד אחד, זה קולנוע מרשים. המעברים בין הזמנים לא מסומנים, ברובם אינטואטיבים, אבל לרגע אני לא מאבד את עצמי בהבנה של איפה בדיוק הסיפור נמצא, ומה בדיוק קורה. ומצד שני, המשחק האינסופי בזמנים שובר כל הזמן את ה להמשיך לקרוא

סיפור אחר: הביקורת

לפעמים מה שאתה רואה הוא לא מה שאתה חושב

כשקראתי את התקציר של סרטו החדש של אבי נשר, חשבתי: הא, פשוט. סיפורה של בחורה צעירה העומדת להתחתן עם בחיר ליבה. הוא חוזר בתשובה, והוא לוקח אותה איתו אל העולם ההוא. הוריה של הנערה מתגייסים למנוע את רוע הגזירה, את המעבר שלה אל העולם הרע והנורא של החרדים, העולם שאין ממנו חזרה.

לכאורה, ברור לחלוטין מי כאן הטובים ומי כאן הרעים. חלוקה דיכוטומית פשוטה. וזהו בדיוק הקסם של הסרט החכם והנהדר הזה: התשובה היא בדיוק הפוכה. העולם הדתי מלא בהרבה יותר רבדים, צבעי ביניים. הוא לא רק שחור. החילונים הם לא רק טובים. ולא רק חכמים. הסרט כולו בנוי שתי וערב מסיפורים של אנשים שהם גם טובים וגם רעים, גם ערכיים וגם נכנעים לחולשות אנושיות, גם מנסים לעשות טוב, וגם הולכים אחרי היצר. העולם שבו אנחנו חיים הוא מורכב. ולחלק אותו ל"טוב" ו"רע" עושה לנו עוול גדול. בעצם, זה מה שמוביל אותנו אל טירוף (כשתגיעו לסוף הסרט תראו מי עושה את המעשה המטורף. לאו דווקא זה שחשבתם).אני מודה שלא את כל סרטיו של נשר ראיתי, אבל ממה שכן צפיתי בו (שגם זה לא מעט) נדמה לי ש"סיפור אחר" הוא הבשל בסרטיו, החכם והמרתק בסרטיו, המרגש, והיפה ביותר. הקצב שבו מפתח נשר את הסרט הזה הוא קצב של במאי ותיק ומנוסה, ש להמשיך לקרוא

פרסי דאג'ונג 2018: הזוכים

אתמול התקיים בדרום-קוריאה טקס חלוקת פרסי האקדמיה הקוריאנית לקולנוע לשנת 2018. לפני כמעט שלושה שבועות סקרתי כאן בבלוג את המועמדים העיקריים לפרס. אז הזוכה הגדול (או יותר נכון להגיד: הזוכה הקטן) בפרס הסרט הדרום קוריאני הטוב ביותר לשנת 2018 הוא:

"בערה". הסרט של לי צ'אנג דונג, שעלה בסוף השבוע האחרון גם בישראל, והתגלה כסרט מעניין, אבל גם מעייף ונסחב הרבה יותר מדי, זה הסרט הטוב ביותר שקוריאה הוציאה השנה. אולי.

כי באופן משונה, לא מעט סרטים קיבלו מועמדויות לפרס. ניסיתי להתוודע לחלק מהם בפוסט מלפני שלושה שבועות. מסתבר שכמעט כל אחד יצא מהטקס עם משהו:

"בערה", כאמור, זכה בפרס הסרט הטוב. זה הפרס היחיד שבו "בערה" זכה. מאוד משונה, כי הרי אם הסרט הזה כל כך טוב, הוא טוב בגלל התסריט, או השחקנים, או הבימוי, או הצילום, או העריכה, או המוסיקה. על אף אחד מהם "בערה" לא קיבל הכרה מהאקדמיה הקוריאנית. הסרט הזה זכה בפרס הסרט הטוב, וזהו.וכך כל סרט קיבל להמשיך לקרוא

האדם הראשון: ביקורת

(שם הסרט במקור: First Man)

אז למה בכלל טסים לירח? למה מטפסים על האוורסט? למה האדם מציב בפני עצמו אתגרים קשים, מסוכנים, כאלו שנראים אולי אפילו בלתי אפשריים? התשובה הפשוטה היא: מטפסים על ההר כי הוא שם. ככה. התשובה היותר חכמה מופיעה כאן

זה נאום של הנשיא ג'ון פ. קנדי ב-1962. חלק קטן מהנאום הזה משולב גם בגוף הסרט עצמו. חבל שהנאום הזה נמצא רק בסוף הסרט. כי ג'ון פ. קנדי מסביר כאן, בנאום באמת מעורר השראה, שהמשימות הקשות האלו, המאתגרות האלו, האדם בוחר לבצע אותן כי זה טבוע בדמו. כי זה עצם קיום האדם. כי הסקרנות חיה בתוך-תוכנו, ולחיות פירושו לספק את יצר הסקרנות הזה, לצאת אל העולם, לנסות לפתור בעיות קשות, להתגבר על קשיים, לכבוש פסגות, ולקדם את המין האנושי.

חבל שחלק קטן מהנאום הזה מגיע רק בסוף הסרט, כי השאלה הזאת, למה האדם בוחר לטוס לירח, השאלה הזאת שנמצאת בבסיס סיפורו של ניל ארמסטרונג, גיבור הסיפור הזה, השאלה הזאת נענית רק בסוף הסרט, וסימן השאלה הזה שמרחף מעל כל דקות הסרט מקלקל את הקשת הרגשית והדרמטית של כל הסיפור כאן. ניל ארמסטרונג מוצג כאן כאיש מ להמשיך לקרוא

בערה: הביקורת

(שם הסרט במקור: 버닝)

אתה רציני מדי. תשתחרר. זאת הדרך לחיות.

לפני שמונה שנים ביקרתי בפסטיבל הקולנוע של קארלובי וארי בצ'כיה. בין היתר ראיתי שם את "שירה", סרטו הקודם של לי צ'אנג דונג. מי שעוקב אחרי הבלוג הזה שלי יודע שאני מעריץ קולנוע קוריאני, אבל "שירה" שיעמם אותי. מסתבר שהבמאי הזה די נערץ בסצינת הפסטיבלים, אבל אני לא נסחפתי בהתלהבות. לי צ'אנג דונג כבר לא צעיר (הוא בן 64), ולקח לו 8 שנים לעשות סרט נוסף. "בערה" הוקרן בפסטיבל קאן האחרון, וזכה לביקורות חמות מאוד, ובאופן מפתיע הוא מופץ מסחרית בארץ (סרטים קוריאנים כמעט ולא מופצים בישראל), אבל אני זכרתי את האכזבה הקודמת שלי וניגשתי לסרט הזה בזהירות מירבית. התוצאה: זה לא סרט רע בעיניי, אבל אין לי מושג ממה כל המבקרים מתעלפים.

הצרה עם צ'אנג דונג, כמו גם בסרט הקודם, היא הקצב האיטי והמתסכל של סרטיו. וב"בערה" זה מתסכל יותר אפילו, כי הסרט הזה הוא על ה"רעב הגדול". כמו שמוסבר בסרט (יותר מפעם אחת, אגב. העריכה היא לא הצד החזק של צ'אנג דונג), יש את "הרעב הקטן", הוא הרעב ה להמשיך לקרוא

הגננת: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Kindergarten Teacher)

איך לכתוב על סרט שהוא רימייק של סרט אחר, ולא להשוות בין שתי הגרסאות? איך להתייחס לרימייק כיצירה עצמאית?

כי לי, באופן אישי, יש קצת בעיות עם דרך הבימוי, המחשבה הקולנועית, של נדב לפיד. אז זו לא חוכמה שאני אוהב את הרימייק יותר. כי לא נדב לפיד ביים אותו. והגישה כאן היא יותר, איך נאמר את זה, קומוניקטיבית.

אבל אני אשתדל לא לדבר יותר על הגרסה הישראלית. כי חלק מהעניין של "הגננת" בגרסתו החדשה הוא האנדרסטייטמנט שלו. הוא סרט מאוד יפה בעיניי, אבל צריך באמת להסתכל בו כדי לנסות להבין מה אהבתי בו. הוא סרט על אובססיה, אבל הוא לא אובססיבי בעצמו. הוא שקט, נטורליסטי, אנושי מאוד, אבל עם הרבה מחשבה.

מה הקשר בין אמנות לבין החיים עצמם? מאיפה מגיעה האמנות? מהם החומרים שמהם היא בנויה? מהם התנאים שבהם גדלה האמנות? האם אמנות גבוהה, כזאת שבאמת מרגשת אנשים, האם ניתן לייצר כזאת בעולם המערבי המודרני הסואן? האם ניתן לייצר תנאי מעבדה שבהם תיווצר האמנות הגבוהה הזאת? האם האמנות הזאת תזכה לחיות, ליצור במנותק מהעולם הגדול, שהרי החיים הם החומר הגולמי שמהם האמנות בנויה?

ועוד כהנה וכהנה שאלות על טבע האמנות ומקומה בחיינו. סרט שגורם לי לחשוב, אבל בצניעות. בשקט. באהבה. בכבוד. מגי ג'ילנהול מגלמת ב להמשיך לקרוא