פסטיבל חיפה 2018: נשים מתות מהלכות

(שם הסרט במקור: Dead Women Walking)

עם סיום פסטיבל חיפה אני רוצה לכתוב עוד כמה מילים על אחד הסרטים שזכה בפרס בפסטיבל (פרס הסרט הבינלאומי), סרטה האמריקאי של הישראלית הגר בן-אשר, "נשים מתות מהלכות", שהיה חווית צפיה מאוד מעניינת. עד לפני כמה חודשים לא ידעתי בכלל שבן-אשר הלכה לאמריקה. והנה מגיע משם פרויקט שהוא לא רק פרי עטה, אלא שהסרט הזה יש לו הרגשה אחרת לגמרי מסרטיה הישראלים של בן-אשר.

חשבתי:

מזל טוב. הגר בן-אשר הגיעה לאמריקה. בדרך כלל אני מחשיב את זה לקללה, כי המכונה האמריקאית, על פי רוב, שואבת את הנשמה מנפשו של האמן, אבל הפרויקט הראשון של הגר בן-אשר בארה"ב שונה מהסיפורים שאני בדרך כלל שומע על אנשי קולנוע שמגיעים לאמריקה. יש משהו מרענן (עד כמה שסרט על נידונות למוות יכול להיות מרענן) בבימוי של בן-אשר בפרויקט הזה. משהו זז יותר מהר. משהו מתקשר בבהירות יותר צלולה. ואני דווקא אהבתי את מה שבן-אשר עשתה ב"נותנת" (ופחות ב"פורצת"), רק שבן-אשר מראה סימנים של שינוי. של התפתחות אמנותית. אולי בגלל מבנה התסריט האפיזודיאלי, אולי בגלל הסביבה האחרת שבה היא פועלת, כבר מהתחלה הרגשתי שבן-אשר עובדת אחרת משיטת העבודה שלה בישראל.

אבל בואו נדבר רגע בצורה יותר פרטנית על הפרויקט הזה. מדובר באוסף של סיפורים קצרים שלא קשורים אחד לשני. במרכז כולם דמויות שעומדות לפני הוצאה להורג בעוון פשע (או דמויות שקשורות אל אותן נידונות למוות). כולן נשים. וזה כל הקשר ביניהן. אז כבר מהתחלה יש לי רתיעה מהפרויקט הזה: במקרה של פשע, רצח, הסימפטיה שלי היא אוטומטית עם הקורבנות, ולא עם הרוצחות. מה גם שהסיפור הראשון באוסף הזה מציב במרכזו דמות די אנטיפטית, שאני לא יכול לתקשר איתה.

אבל בהדרגה מצליחה בן-אשר לעורר בי אמפטיה גם אל הנשים האלו. בשעות האחרונות לפני המוות. ברגעים האחרונים. היא מצליחה למצוא רגעים אנושיים קטנים ויפים, מרגשים אפילו, גם אצל הנשמות הכי שחורות. משחק קלפים אחרון לפני צעדת המוות. פגישה אחרונה (וראשונה) עם הבן האובד. בכלל, בן-אשר כאילו מעירה הערה אירונית על הוליווד. אחת מהדמויות אומרת: "אני אוהב את דיסני" (כשמבריחים סמים אל אסירה כסוג של עזרה דווקא). המוסיקה בסוף כל אפיזודה עולה לווליום חזק דווקא כסוג של קריצה לסוג הקולנוע שבן-אשר אולי דווקא שואפת אליו. ויש אפיזודה יפהפיה שכולה סוג של קריצה ל"קוסם מארץ עוץ".

לא הכל עובד ב"נשים מתות מהלכות". יש אפיזודה אחת שמבוימת כסוג של סרט דוקומנטרי (או מוקיומנטרי). האפיזודה הזאת נדמית כסוג של תרגיל קולנועי לא מוצלח של בן-אשר עצמה. וחלק מהנשים לא מצליחות לתקשר איתי, כי להרגשתי חלק מהסבל שלהן לפני המעשה שהן עשו עברו אלי כתירוץ (הסמים, ההתעללות שעברתי, ידה ידה ידה – לא תמיד הרגשתי שהיו כאן באמת נסיבות מקלות), אבל ברוב חלקי הפרויקט הזה, בן-אשר מצליחה למצוא קרן אור קטנה גם במקומות החשוכים האלו, ובעזרת בימוי שוטף להביא את הסיפורים האלו אלי. פרויקט מעניין.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s