הג'נטלמן והאקדח: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Old Man and the Gun)

רוברט רדפורד. שמעתם עליו? האיש היום בן 82, אבל הוא סמל. ג'ינג'י כובש לבבות. כוכב הוליוודי סקסי, חלומן של נשים בכל העולם. אנרגיה נערית שובבה, קסם שרמנטי שלא ניתן לעמוד בפניו, סרטי שוד מחויכים, סרטים שרודפים אחרי הצדק, תו תקן להוליווד במשך חלק גדול מהזמן שהדבר הזה שנקרא הוליווד בכלל קיים. האיש הזה בן 82, עדיין חי, עדיין פועל, עדיין עושה סרטים. השמועה אומרת שזה יהיה סרטו האחרון. הגיע לגיל גבורות, רדפורד, עשה הרבה (גם מחוץ לעין המצלמה – הוא הקים את מכון סאנדאנס ומנהל את פסטיבל הסרטים הזה. הם נקראים על שם הדמות שגילם בסרט "קיד וקאסידי" ששמה המלא היה סאנדאנס קיד), ועכשיו בא הבמאי דיויד לאורי ועושה סרט שלם שהוא מחווה אוהבת לשחקן הזה.

גם דיויד לאורי הוא שם לא קונבנציונלי בעיר הסרטים של אמריקה. בן פחות מ-40, לאורי לאו דווקא מתכופף בפני המכונה ההוליוודית, עושה סרטים מהורהרים עם הרבה שאר רוח. במיוחד ראוי להזכיר סרט דל תקציב מאוד שיש בו הרבה דמיון, מחשבה, ורגש, גם אם הוא חידתי ואפילו קצת סתום – "סיפור רפאים" היפהפה מהשנה שעברה. אז לאורי בא לכאן עם הרבה אהבה לדמות איקונית מהעולם שהוא בטח מעריץ (הוליווד הקלאסית), ומכין כאן סרט פרידה שנוטף רגש.

כהצהרה, הסרט הזה מבוסס על סיפור אמיתי. בערך. אבל פרטי הסיפור לא ממש משנים. או אפילו כמעט ולא מעניינים. הם משניים לגמרי לסרט הזה. כמו שלאורי אוהב – לא הסיפור חשוב, אלא האווירה. וב"ג'נטלמן והאקדח" מה שחשוב הוא האהבה של כולם כאן לדמות הראשית. לאייקון. לכוכב. לרוברט רדפורד. לכן, גם, החלקים בסרט שבהם יש עבודת צוות של רדפורד עם עוד שני שודדים הם גם החלקים החלשים ביותר של היצירה הזאת. לדני גלובר וטום ווייטס יש מספיק זכויות משל עצמם, ומגיעה להם יותר תשומת לב מאשר להיות ניצבים בהצגה של מישהו אחר. אבל חלקם הוא קטן וזניח, ורוב הסרט מתרכז ברדפורד.

כי הסכנה כאן לא מעניינת. היא לא העניין. הסיפור הוא על שודד בנקים שמאוד אוהב לשדוד. זהו סם החיים שלו. זה לא ממש חשוב אם הוא ייתפס או לא. הרי גם כשהוא נתפס הוא מחייך. מה שחשוב זאת ההרפתקאה. והוא (הדמות שלו, לפחות) ידוע בזה שהוא בורח מהכלא. סיקוונס השחזורים של הבריחות מהכלא כולל אפילו קטע קצר מאחד הסרטים המוקדמים של רדפורד, והוא נראה בו צעיר ו…כן, יפה. והשודים אין בהם אלימות. הם מבוצעים בנימוס, בחיוך, בקסם שאין שני לו. כמו רדפורד עצמו (או לפחות כמו הפרסונה הכל כך מוכרת שלו). לאורי מעטר את כל הסרט במוסיקת ג'ז מלטפת, או במוסיקת קאנטרי אמריקאית שנוטעת את רדפורד בתוך הסביבה שלו.

ויש גם את סיסי ספייסק. השחקנית הותיקה הזאת מגיעה גם היא לתת את הכבוד לרדפורד. כי איך אפשר בלי הקסם הכל כך כובש שיש לרדפורד על הנשים. אז ספייסק מצטרפת כאן לתת את הזוית הנשית, זאת שנכנעת לקסם הגברי של רדפורד, אבל עם קריצה. לא מדובר כאן על סיפור אהבה גדול מהחיים, אלא על נשיקה קטנה פה ושם, הבנה, עדינות, אהבה עמוקה שעברה מזמן את השלב הבוער.

וזה "הג'נטלמן והאקדח". סרט שסיפורי השוד בו הם משניים לאוירה המחויכת והנעימה שכל כולה אהבה, פרידה מלאת לב משחקן ובמאי, מאיש קולנוע גדול שהיה (ועדיין) חלומן של נשים בכל העולם, ומודל להרבה מאוד גברים. סרט שכל כולו רוברט רדפורד. קידת פרידה מסמל. סרט יפהפה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s