הגננת: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Kindergarten Teacher)

איך לכתוב על סרט שהוא רימייק של סרט אחר, ולא להשוות בין שתי הגרסאות? איך להתייחס לרימייק כיצירה עצמאית?

כי לי, באופן אישי, יש קצת בעיות עם דרך הבימוי, המחשבה הקולנועית, של נדב לפיד. אז זו לא חוכמה שאני אוהב את הרימייק יותר. כי לא נדב לפיד ביים אותו. והגישה כאן היא יותר, איך נאמר את זה, קומוניקטיבית.

אבל אני אשתדל לא לדבר יותר על הגרסה הישראלית. כי חלק מהעניין של "הגננת" בגרסתו החדשה הוא האנדרסטייטמנט שלו. הוא סרט מאוד יפה בעיניי, אבל צריך באמת להסתכל בו כדי לנסות להבין מה אהבתי בו. הוא סרט על אובססיה, אבל הוא לא אובססיבי בעצמו. הוא שקט, נטורליסטי, אנושי מאוד, אבל עם הרבה מחשבה.

מה הקשר בין אמנות לבין החיים עצמם? מאיפה מגיעה האמנות? מהם החומרים שמהם היא בנויה? מהם התנאים שבהם גדלה האמנות? האם אמנות גבוהה, כזאת שבאמת מרגשת אנשים, האם ניתן לייצר כזאת בעולם המערבי המודרני הסואן? האם ניתן לייצר תנאי מעבדה שבהם תיווצר האמנות הגבוהה הזאת? האם האמנות הזאת תזכה לחיות, ליצור במנותק מהעולם הגדול, שהרי החיים הם החומר הגולמי שמהם האמנות בנויה?

ועוד כהנה וכהנה שאלות על טבע האמנות ומקומה בחיינו. סרט שגורם לי לחשוב, אבל בצניעות. בשקט. באהבה. בכבוד. מגי ג'ילנהול מגלמת במסירות מרגשת אשה מרוטה שמשהו פתאום מתעורר בה. יש לה בן זוג ושני ילדים מתבגרים, אבל היחסים איתם הם עמוק בתוך השגרה. אני מודה שהחלק הזה בתסריט סובל מפיתוח קצת לוקה בחסר, ומערכת היחסים בבית לא מספיק חיה כדי לספק בסיס לרעב הגדול של גיבורת הסרט לאמנות שתשחרר אותה מהחיים האפורים שלה, אבל את מה שחסר בתסריט, מגי ג'ילנהול ממלאת ביציבות הגוף, בטון הדיבור, בעייפות שפתאום מתחלפת בהתלהבות. הילדים, בהיותם ילדים, תמיד מפתיעים, אבל הילד היחיד והמיוחד מדליק אצל הגננת משהו מיוחד, וג'ילנהול בעבודת המשחק שלה לוקחת אותי למסע בתודעתה של אשה שפתאום משהו מתעורר בה.

הסרט בגרסתו הנוכחית חסכני ומדויק, כמעט ולא סוטה מהנושא. יש בו רק את העיסוק באמנות ובסיפור הגננת והילד, והעיסוק באובססיה שלה אליו גובל בפרוורטיות, אבל לעולם לא חוצה את הקו. או שאולי כן, אבל הוא אנושי ומבין גם את האשה הזאת. הילד הוא אכן נבון, ומבין, לפחות אינטואטיבית, את המילים שהוא אומר, אבל הוא גם רוצה להיות ילד. לחיות. והסרט עוקב אחרי הסיפור הקצת מוזר הזה בהרבה הבנה וחום אנושי, בנטורליסטיות, ובחמלה, והוא מגיע אלי, מרגש אותי, וגורם לי לחשוב. סרט צנוע וקטן, יפהפה, מרגש, שיש בו גם חומר למחשבה. כדאי לראות.

איתן ווייץt

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s