בערה: הביקורת

(שם הסרט במקור: 버닝)

אתה רציני מדי. תשתחרר. זאת הדרך לחיות.

לפני שמונה שנים ביקרתי בפסטיבל הקולנוע של קארלובי וארי בצ'כיה. בין היתר ראיתי שם את "שירה", סרטו הקודם של לי צ'אנג דונג. מי שעוקב אחרי הבלוג הזה שלי יודע שאני מעריץ קולנוע קוריאני, אבל "שירה" שיעמם אותי. מסתבר שהבמאי הזה די נערץ בסצינת הפסטיבלים, אבל אני לא נסחפתי בהתלהבות. לי צ'אנג דונג כבר לא צעיר (הוא בן 64), ולקח לו 8 שנים לעשות סרט נוסף. "בערה" הוקרן בפסטיבל קאן האחרון, וזכה לביקורות חמות מאוד, ובאופן מפתיע הוא מופץ מסחרית בארץ (סרטים קוריאנים כמעט ולא מופצים בישראל), אבל אני זכרתי את האכזבה הקודמת שלי וניגשתי לסרט הזה בזהירות מירבית. התוצאה: זה לא סרט רע בעיניי, אבל אין לי מושג ממה כל המבקרים מתעלפים.

הצרה עם צ'אנג דונג, כמו גם בסרט הקודם, היא הקצב האיטי והמתסכל של סרטיו. וב"בערה" זה מתסכל יותר אפילו, כי הסרט הזה הוא על ה"רעב הגדול". כמו שמוסבר בסרט (יותר מפעם אחת, אגב. העריכה היא לא הצד החזק של צ'אנג דונג), יש את "הרעב הקטן", הוא הרעב הפשוט והיומיומי לאוכל, ויש את "הרעב הגדול", הוא הרעב לחיים. אז בתור סרט שאמור להיות על בחור שמתאהב בבחורה, ואז מאבד אותה (פחות או יותר), כלומר סרט על אדם ש"הולך עם כאב בצד מרוב אהבה שלא עוברת", אם לצטט את שלמה ארצי, לי צ'אנג דונג מביים כמעט בפלגמטיות. הסרט ארוך מאוד, מדי, והוא מתנהל באוירה רגועה מדי. הבחור כאן צריך להראות כאב, סבל, ועם זאת להמשיך לחיות את החיים הרגילים, היומיומיים. אז כן, הוא מטפל בחווה של אבא שלו, עובד, מאכיל את החתול, עושה דברים יומיומיים, אבל הסרט לעולם לא מראה את הרגש מכביד עליו.

במהלך הסרט פוגש גיבור הסיפור גבר אחר. ניגוד. עשיר בהפתעה. אחד שיש לו את כל מה שהוא רוצה, והוא אפילו לא ממש עובד בשביל זה. כסף, מכונית פאר, חברים, וגם את האהבה שלו הוא לקח. מבחינת הגבר הזה, החיים קלילים. עזוב אותך מאהבה. תחגוג. והגבר הזה גם אומר לגיבור הסרט את הציטוט שמתחיל את הפוסט הזה. אבל התסכול של הבחור הצעיר שלנו לא נבנה. צ'אנג דונג לא בונה את העולם שמסביבו של הגיבור שלנו בצורה מספיק מרגשת ומעניינת. למעשה הוא מדלג על דברים חשובים, ומשאיר אותם לא מפותחים: הוא עובר לבית אביו כדי לטפל בפרה שלו, כי אבא שלו נשפט על מעשה אלים שעשה. במהלך הסרט הוא צופה במהלך המשפט פעמיים. זאת כל האינטראקציה שיש לו עם אביו במהלך כל הסרט. הסיפור עם האמא יותר תמוה: היא נעלמה מחייו לפני הרבה שנים. ועכשיו היא חוזרת. מהלך דרמטי מאוד בחיים. כמה זמן מסך מוקדש לזה בסרט? רק סצינה אחת!. פוף, גם החלק הזה בסיפור מתמסמס. אז או שהיה צריך להעיף את זה בעריכה בכלל, או לפתח את זה הרבה יותר.

מה גם שהבחור הזה כל הזמן אומר שהוא כותב. הוא רוצה להיות סופר, אבל הוא לא יודע על מה הוא יכתוב. אין בסרט שום רגע בו הוא מנסה להתחיל ליצור. ואז, רק אחרי המעשה הקיצוני שהוא עושה בסוף, רק אז נפתחות אצלו הצ'אקרות. רק אז הוא כותב. אז הסרט הזה הוא בכלל על תהליך היצירה? הרי במשך שעתיים וחצי הוא לא כתב מילה, ולא ראינו אותו מתמודד בכלל עם זה. איזה מין תהליך דרמטי זה?

אה, המעשה הקיצוני. כן, יש משהו יפה בעיניי בעובדה שהמסתורין בסרט הזה נפתר בצורה מרומזת, ולא נאמר במפורש. אבל הפלגמטיות של הבחור, של הבימוי, של המוסיקה המלטפת, שהולכת נגד הצורך בהבנה לאהבה הנכזבת המכרסמת בגופו של צעיר  – הכל יוצר את "בערה" כסרט שנמנע מלתאר רגש, אלא יותר מתרכז בסוג של פיוט (מלאכותי או לא: הסצינה שבה הבחורה רוקדת חצי עירומה היא בעת ובעונה אחת יפהפיה אבל גם ארוכה מדי ומתישה), ואז, כשמגיע הרגע, והכל מתפוצץ, אני לא מבין מאיפה זה בא (כלומר: אני מבין, אבל אני לא מרגיש את זה. רגשית הסרט לא מוביל לשם).

אז חבר'ה מפיצים, בבקשה תביאו עוד סרטים קוריאנים לכאן. רק לא את לי צ'אנג דונג. הוא מתסכל אותי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “בערה: הביקורת

  1. כל מילה בסלע .
    הרבה מאומה על לא מאומה .
    יצאנו מהסרט מסתכלים אחד אל השני , ואומרים זהו זה ?
    מזל שלא בזבזנו סרט על זה בפסטיבל חיפה .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s