הג'נטלמן והאקדח: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Old Man and the Gun)

רוברט רדפורד. שמעתם עליו? האיש היום בן 82, אבל הוא סמל. ג'ינג'י כובש לבבות. כוכב הוליוודי סקסי, חלומן של נשים בכל העולם. אנרגיה נערית שובבה, קסם שרמנטי שלא ניתן לעמוד בפניו, סרטי שוד מחויכים, סרטים שרודפים אחרי הצדק, תו תקן להוליווד במשך חלק גדול מהזמן שהדבר הזה שנקרא הוליווד בכלל קיים. האיש הזה בן 82, עדיין חי, עדיין פועל, עדיין עושה סרטים. השמועה אומרת שזה יהיה סרטו האחרון. הגיע לגיל גבורות, רדפורד, עשה הרבה (גם מחוץ לעין המצלמה – הוא הקים את מכון סאנדאנס ומנהל את פסטיבל הסרטים הזה. הם נקראים על שם הדמות שגילם בסרט "קיד וקאסידי" ששמה המלא היה סאנדאנס קיד), ועכשיו בא הבמאי דיויד לאורי ועושה סרט שלם שהוא מחווה אוהבת לשחקן הזה.

גם דיויד לאורי הוא שם לא קונבנציונלי בעיר הסרטים של אמריקה. בן פחות מ-40, לאורי לאו דווקא מתכופף בפני המכונה ההוליוודית, עושה סרטים מהורהרים עם הרבה שאר רוח. במיוחד ראוי להזכיר סרט דל תקציב מאוד שיש בו הרבה דמיון, מחשבה, ורגש, גם אם הוא חידתי ואפילו קצת סתום – "סיפור רפאים" היפהפה מהשנה שעברה. אז לאורי בא לכאן עם הרבה אהבה לדמות איקונית מהעולם שהוא בטח מעריץ (הוליווד הקלאסית), ומכין כאן סרט פרידה שנוטף רגש.

כהצהרה, הסרט הזה מבוסס על סיפור אמיתי. בערך. אבל פרטי הסיפור לא ממש משנים. או אפילו כמעט ולא מעניינים. הם משניים לגמרי לסרט הזה. כמו שלאורי אוהב – לא הסיפור חשוב, אלא ה להמשיך לקרוא

חיפוש: הביקורת

(שם הסרט במקור: Searching)

סרט קונספט. דווקא יכול להיות מעניין. התסריט הוא לא כזה שלא ראיתי קודם, והאמת שגם את הקונספט הזה כבר ראיתי פעם או פעמיים, אבל הצירוף של שניהם יחד יכול להיות מעניין. או שלא.

כי יצאתי מהסרט הזה בהרגשה קצת משונה: מצד אחד, עלילת המתח עובדת טוב. ודווקא הקונספט פחות.

כמה פעמים קרה לכם שדיברתם עם מישהו, והוא פתאום קיבל הודעה בפלאפון, ועשה לכם עם האצבע: רגע, רגע, אני כבר אתכם? שנייה, אני חייב לענות לזה. אני כבר חוזר. או שהוא לא חוזר. או שהוא בכלל הולך לטפל בנושא החשוב הזה שצץ פתאום, ונוטש אתכם. או שאתם רואים מישהו מדבר, אתם רק לא מבינים עם מי. או שיש מישהו באוטובוס שאתם רוצים לתפוס את תשומת לבו, אבל הוא בטלפון עם אוזניה שאתם לא רואים.

כל הגאדג'טים המודרניים האלו. זה נחמד. זה עוזר. זה מייעל את העבודה. זה מולטי-טאסקינג אפקטיבי. זה הכל חוץ מאנושי. והסרט הזה מספר סיפור אנושי בכלים מודרניים. כל הסרט עובר דרך מסך מחשב. אמנם יש לא מעט דרכים יצירתיות שבהן יוצר הסרט מתרץ את השימוש הבלעדי במסך המחשב (מצלמות מחשב, שידורים מערוצי חדשות, פייס-טיים, פייסבוק, פייס-משהו ועוד המצאות שונות ומשונות), אבל כל הטכנולוגיה הזאת גורמת לי, בסופו של דבר, להתרחק מנושא הסרט הזה. מהדרמה של הגבר הזה. כי היא כל הזמן עוברת דרך פילטר. דרך מכשיר שמספר לי את הסיפור. והפילטר הזה מסנן לי גם את הרגש. במקום להעלים את אמצעי המבע, את המצלמה, במקום להטביע את הצופה בתוך הסיטואציה, הסרט הזה, בעזרת הקונספט שלו, בעצם רק מדגים לי כל הזמן איך להמשיך לקרוא

פרסי דאג'ונג 2018: המועמדויות

עברו שנתיים מאז ראיתי את "רכבת לבוסאן". הסרט הדרום קוריאני האחרון שהעיף לי את המוח. מאז ראיתי עוד קוריאני אחד או שניים, אבל הם היו חלשים. הסרט הקוריאני היציג של השנה, "בערה" של לי צ'אנג דונג, אמור לצאת להקרנות מסחריות בישראל בקרוב, ואני כנראה אלך לראות אותו, אבל עם חשש לא קטן, כי "שירה", סרטו הקודם של אותו במאי, די שיעמם אותי. אומרים שהחדש, "בערה", יותר טוב, והביקורות די מתעלפות. "בערה" הוא גם נציג דרום קוריאה לאוסקר השנה, והוא סרט מאוד מדובר בעולם, עם סיכוי לא קטן באקדמיה האמריקאית.

בינתיים אני ממשיך לחפש סרטים קוריאנים מסקרנים. אז אני אסקור כאן את רשימת המועמדים לפרס האקדמיה לקולנוע של קוריאה, פרס הדאג'ונג. המועמדויות פורסמו לפני כשבועיים, אבל אני הייתי עסוק בפסטיבלים של טורונטו ושל חיפה. עכשיו התפניתי להעיף מבט בסרטים המובילים בקוריאה של 2018. אז נתחיל עם מה ששמעתי עליו כבר: "בערה", של לי צ'אנג דונג, קיבל מהאקדמיה הקוריאנית 8 מועמדויות לפרס: הסרט הטוב ביותר, בימוי, שחקן, שחקן משנה, שחקנית מבטיחה, צילום, תאורה, ומוסיקה.

אבל "בערה" הוא לא הסרט המוביל במספר המועמדויות. יש עוד כמה סרטים שיתנו לו פייט הגון על הפרס. הבולטים שביניהם הם:

המרגל שעלה צפונה (The Spy Gone North) – יונג-בין יון

סרט שמצד אחד נראה סיפור מותח ומורט עצבים, ומצד שני, דרמה פוליטית יבשה. ואולי זאת דרמת תככים פוליטית מלאת יצרים, ואולי זה סרט ריגול ללא אקשן. ואולי הכל בבת אחת. מבוסס על סיפור אמיתי, "המרגל שעלה צפונה" מתרחש ב להמשיך לקרוא

פרסי סוּר 2017: הזוכים

זה כבר ממש לא ברור. משונה בצורה מאוד יוצאת דופן.

בנובמבר 2017, לפני כמעט שנה (!), התפרסמה בארגנטינה רשימת המועמדויות לפרס האקדמיה שלהם, פרס סוּר (Sur). כתבתי על זה כאן. טקס חלוקת הפרסים היה אמור להתקיים במרץ, אבל הוא נעלם ולא היה. מדי פעם נכנסתי לאתר האינטרנט של האקדמיה הארגנטינאית, אבל לא היה זכר לפרסים או לאיזשהו טקס. מסתבר שבשבוע שעבר, באותו אירוע שבו הוכרז שמו של הסרט שייצג את ארנגטינה באוסקר 2019 ("המלאך"), שם גם חולקו פרסי הסוּר של האקדמיה הארגנטינאית לשנת 2017.

ובסופו של דבר יש זוכה אחד ברור, והוא להמשיך לקרוא

אוסקר שפה זרה 2019: מקבץ שמיני

בזמן שפסטיבל חיפה חגג את חג הסרטים השנתי על הכרמל, המדינות השונות המשיכו לפרסם את בחירותיהן לאוסקר לסרט בשפה זרה. בשבעת המקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי, מקבץ רביעי, מקבץ חמישי, מקבץ שישי, מקבץ שביעי) פירטתי על 70 סרטים שונים שעומדים לשיפוט האקדמיה האמריקאית (כולל הישראלי, "האופה מברלין"). בינתיים הצטרפו לרשימה תשעה סרטים נוספים, והטוטאל כרגע עומד על 79 סרטים. אתמול היה הדד-ליין להגשת הסרטים, ואני מעריך שבימים הקרובים תפרסם האקדמיה האמריקאית את הרשימה הסופית, שכנראה תכלול תוספות, ואולי גם שינויים (כי כמעט תמיד יש פסילות בגלל סיבות שונות. גם אנחנו מכירים את זה). אז לפני שאני ארכז את המקבץ האחרון עם הסיכומים של האקדמיה האמריקאית, הנה סקירה של 9 הסרטים שנוספו לרשימה בימים האחרונים. כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי:

הונג קונג: מבצע הים האדום (红海行动) – דאנטה לאם

הונג קונג שולחת לאוסקר סרט שאני מניח שיכול ללכת טוב על המסכים המסחריים בכל מקום בעולם, כי הוא סרט אקשן עם הרבה פיצוצים ומעט מאוד עלילה. חבורת עילית של קומנדו נשלחת להציל בני ערובה לכודים בתימן של מלחמת האזרחים – זה הכל מבחינת העלילה. תראו את הטריילר. יכול להיות שהאקשן לא רע. אבל זה לא סרט איכות מעניין. ממש לא.

איטליה: דוג-מן (Dogman) – מתיאו גארונה

הסרט הזה כבר עלה וירד (די מהר) מהמסכים המסחריים בישראל. אני דילגתי עליו, כי להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: נשים מתות מהלכות

(שם הסרט במקור: Dead Women Walking)

עם סיום פסטיבל חיפה אני רוצה לכתוב עוד כמה מילים על אחד הסרטים שזכה בפרס בפסטיבל (פרס הסרט הבינלאומי), סרטה האמריקאי של הישראלית הגר בן-אשר, "נשים מתות מהלכות", שהיה חווית צפיה מאוד מעניינת. עד לפני כמה חודשים לא ידעתי בכלל שבן-אשר הלכה לאמריקה. והנה מגיע משם פרויקט שהוא לא רק פרי עטה, אלא שהסרט הזה יש לו הרגשה אחרת לגמרי מסרטיה הישראלים של בן-אשר.

חשבתי:

מזל טוב. הגר בן-אשר הגיעה לאמריקה. בדרך כלל אני מחשיב את זה לקללה, כי המכונה האמריקאית, על פי רוב, שואבת את הנשמה מנפשו של האמן, אבל הפרויקט הראשון של הגר בן-אשר בארה"ב שונה מהסיפורים שאני בדרך כלל שומע על אנשי קולנוע שמגיעים לאמריקה. יש משהו מרענן (עד כמה שסרט על נידונות למוות יכול להיות מרענן) בבימוי של בן-אשר בפרויקט הזה. משהו זז יותר מהר. משהו מתקשר בבהירות יותר צלולה. ואני דווקא אהבתי את מה שבן-אשר עשתה ב"נותנת" (ופחות ב"פורצת"), רק שבן-אשר מראה סימנים של שינוי. של התפתחות אמנותית. אולי בגלל מבנה התסריט האפיזודיאלי, אולי בגלל הסביבה האחרת שבה היא פועלת, כבר מהתחלה הרגשתי שבן-אשר עובדת אחרת משיטת העבודה שלה בישראל.

אבל בואו נדבר רגע בצורה יותר פרטנית על הפרויקט הזה. מדובר באוסף של סיפורים קצרים שלא קשורים אחד לשני. במרכז כולם דמויות שעומדות לפני הוצאה להורג בעוון פשע (או דמויות שקשורות אל אותן נידונות למוות). כולן נשים. וזה כל הקשר ביניהן. אז כבר מהתחלה יש לי רתיעה מהפרויקט הזה: במקרה של פשע, רצח, הסימפטיה שלי היא אוטומטית עם הקורבנות, ולא עם הרוצחות. מה גם שהסיפור הראשון באוסף הזה מציב במרכזו דמות די אנטיפטית, שאני לא יכול לתקשר איתה.

אבל בהדרגה מצליחה בן-אשר ל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: הכנסיה החדשה

(שם הסרט במקור: First Reformed)

סוף הסרט די מהמם. הדרך אליו קשה. ויה דולורוזה.דת היא לא רק ספר קדוש. היא ספר הדרכה לחיים. האור שמוביל את האנשים. אבל אם הדת תהיה רק דיון תיאולוגי, אז אין בה טעם. ו"הכנסיה החדשה" היא, ברובו, סרט שהוא דיון על דת, מבלי להראות איך היא משפיעה על החיים. מבלי לתת לי להרגיש את החיים עצמם, את האנשים עצמם.

כי הסרט כולו הוא בעצם קריינות של יומן. הכומר כותב יומן, ומלווה את כל הסרט בוויס-אובר. מפרשן את הסרט. את עצמו. הצילום של הסרט כולו סטטי. סצינות ארוכות של להמשיך לקרוא