אורי זוהר חוזר: הביקורת

יש כמה וכמה אמנים שאני אוהב את עבודתם. שאני עוקב אחרי הדברים שהם עושים. כל שיר חדש שלהם מסקרן אותי. כל סרט חדש שלהם מעניין אותי. כשהקריין ברדיו אומר: והנה שיר חדש של…(גידי גוב, יהודית רביץ, או מישהו בסגנון), אני משתדל לעזוב את הכל ולהקשיב. וכשאני קורא על סרט חדש של אלמודובר, אני מיד מחפש את הביקורות עליו, ומתי לעזאזל הוא יגיע לכאן.

כל מפגש עם יצירה חדשה של אמן אהוב הוא כמו מפגש עם חבר שלא ראיתי תקופה ארוכה. אהלן, מה נשמע? איפה היית ומה עשית מאז הפעם האחרונה? בוא, שב, ספר. כל סרט חדש של במאי אהוב מספר לי על מה שקרה לו בשנתיים האחרונות. כל שיר חדש של זמר אהוב מעביר לי את סיכום עולמו הרגשי של הזמר מאז האלבום האחרון.

והנה אורי זוהר חוזר. למעלה מ-40 שנה מאז הסרט האחרון שלו. אני אמנם הייתי בן 5 כשהוא חזר בתשובה ועזב את עולם הבידור, אבל גם אני זוכר במעומעם את העצב על האובדן הגדול של עולם הבידור הישראלי. אני זוכר שהוא הגיש את "תשע בריבוע". ואז הוא הלך לעולם אחר. מדי פעם שמו צץ בחדשות, אבל זה היה כבר נדיר. ומה יש לאורי זוהר לספר לי על הזמן שעבר מאז הסרט האחרון שלו?לצערי, כלום. "אורי זוהר חוזר" הוא סרט לאנשים שלא הכירו את אורי זוהר, או, לחלופין, לאנשים שאוהבים נוסטלגיה. הוא מאוד מעניין, ויש בו לא מעט אנקדוטות מאחורי הקלעים של היצירה האהובה של זוהר (לא את כל הסיפורים כאן הכרתי), אבל מבחינה רגשית, אין לי כאן שום גילוי חדש, או מסעיר, או בכלל מרגש. אורי זוהר עזב את עולם הבידור כי הוא כבר נגעל מעצמו, ורק עולם התורה מילא אותו שוב. הוא חוזר לעשות סרטים רק לשם עשיית סרט עבור מרכז דתי כלשהו, והסרט הוא על חזרה בתשובה, משהו שמהדהד את הסיפור שלו עצמו, וזוהר עצמו חוזר ואומר כמה וכמה פעמים בסרט איך המצלמה זה המוות הטהור, איך מדובר בהנאה ריקה ללא תכלית, ועוד כהנה וכהנה, אבל אני לא רואה באמת את המאבק הפנימי הזה.

זה כבר למעלה מ-40 שנה שזוהר נמצא בעולם אחר, וטוב לו שם, והוא מרגיש שלם שם. כנראה. כי אנחנו לא באמת רואים אותו שם. זה שהוא לבוש כמו חרדי, ולא כמו חילוני, זה לא מספיק. זו מעטפת חיצונית. הסרט הזה סוקר בהרחבה את הקריירה שלו, והוא שיעור מאלף בתולדות הקולנוע הישראלי, אבל עשיית הסרט עכשיו, היום, כמו גם המבט הרפלקסיבי על היצירה הישנה הזו בעיניים מפוכחות יותר, אין בה, להרגשתי, שום אמביוולנטיות. ככה הייתי פעם, וכך אני היום. אין שום פקפוק, או אפילו פיתוי לחזור שוב להנאה שבעשייה הקולנועית.

יש רק פעם אחת בסרט שהבמאים הצעירים מנסים לאתגר את זוהר. הם ממש נכנסים לויכוח איתו על כך שהקולנוע בעיניהם הוא לא משהו ריק. שיש בו משמעות. שלא הכל בידור חסר תוכן (ואם תשאלו אותי, גם לבידור שכזה יש תכלית). לטעמי, הויכוח הזה היה צריך להיות מרכז הסרט. הצגת שני העולמות, החילוני והדתי, זה המקדש את הלמידה המשמעותית (והגית בו יומם וליל), ובז ללחם ולשעשועים, וזה המשתמש בעולם הבידור להקל על מכאוביו היומיומיים, לבדר אותו, לרגש אותו ואולי גם ללמוד ממנו משהו. בויכוח הזה זוהר בז לקתרזיס הזה. אבל הויכוח הזה נזנח מהר מאוד, והסרט חוזר להתערסל בנוסטלגיה המתוקה, או בתיעוד של העבודה שלו על הסרט הזה עכשיו, שם, לפי עדותו של זוהר עצמו, הוא עושה את זה בלי חשק של ממש. אמנם הוא מביים עם אותו כשרון מתפרץ של זוהר הצעיר, אבל המאבק הפנימי של האיש הדתי הזה לא באמת עובר אלי באולם.

והתוצאה היא סרט מעניין, משעשע, עם ערך הסטורי ולימודי לא קטן, אבל בלי חוויה רגשית של ממש.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s