החיים האלה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Life itself)

כבר כמה חודשים שאני רואה את הטריילר של הסרט הזה באינטרנט. בהתחלה זה מאוד סיקרן אותי. אח"כ הסרט הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל טורונטו, והייתי שם, אבל בכוונה דילגתי עליו, כי ידעתי שאו-טו-טו הסרט הזה מגיע לישראל. אבל אז התחילו להגיע הביקורות. והן שחטו את הסרט הזה. האכזבה של הביקורות הייתה קשה במיוחד. והסרט הזה כבר יצא למסכים בארה"ב, וב"עידוד" הביקורות הוא נכשל בצורה פטאלית. התגובה לסרט הייתה כל כך קשה עד שחשבתי שסרטי שני (בתי קולנוע "לב") יחליטו לגנוז את הסרט הזה, ולהימנע מלהפיצו. אבל הסרט הזה יוצא כאן בכל זאת. וראיתי אותו, בעיקר כי רציתי לבדוק הכצעקתה. והתשובה היא: כן. מאוד כצעקתה.

לזכותו של הסרט הזה אפשר לומר שיש לו אמביציה גרנדיוזית במיוחד. איזשהו רצון לדבר על יחסי הגומלין בין אמנות על סוגיה לבין החיים עצמם. הרי האמנות נוצרת מתוך חומרי החיים, ובתורה היא משפיעה חזרה על החיים. אבל הסרט הזה, שמנסה ליצור איזושהי תזה על החיים והאמנות, הסרט הזה מאבד אותי בסיפור החיים שבו, כי הוא מחצין בכל רגע ורגע את היותו סרט. יצירת אמנות שמאפילה על סיפור הדמויות שבה.

כי בכל רגע ורגע הסרט הזה כל כך מתחכם, כל כך נאמן למספר/ת שלו, עד שהוא לוקח את הפוקוס מכל הסיפור עצמו. כל רגע מרגש, או מצחיק, או בכלל כל רגע אנושי בסיפור הזה נעלם, נמוג, ובמקומו באות שיטות הסיפור של הבמאי. אם זה הערות מתחכמות על הדרך שבה מספרים סיפור (כבר מהסצנה הראשונה), דרך תחבולות נרטיביות שקופות ומעייפות, ועד סתם בדיחות טפלות. אחרי חצי סרט הסיפור עובר לספרד, ומתחיל לדבר ספרדית, ושם התחבולות נרגעות (אם כי הסרט לא הופך לפחות מתחכם. הרי כבר בהתחלת הסיפור הספרדי אנטוניו בנדרס מספר סיפור ארוך לגיבור הסרט. כי על זה הסרט. על סיפורים ועל הקשר שלהם לחיים), אבל מדי פעם גם שם מתגנב המשחק המטופש של הבמאי. בפאוזות שבסיפור הספרדי (שמתרחש בספרד ומדבר ספרדית), למשל, המספרת מדברת באנגלית, כי מדובר בסיפור לקהל אמריקאי, ואפילו ברגע השיא של הסיפור, ברגע שבו האמא נפרדת מבנה, היא עושה את זה באנגלית. כי ככה זה בספרד. מדברים בספרדית, אבל כל החיים הם סיפור, והסיפור הוא באנגלית.

התזה של הסרט נאמרת בו במפורש: החיים הם מספר לא נאמן, כי הוא מפתיע ולא צפוי. אבל אם תלך איתו, תקבל אהבה. המשפט הזה, בווריאציות שונות, נאמר כמה פעמים בסרט, כי כזה הוא הסרט הזה, "החיים האלו", מתעסק בתיאוריה, באיך, ולא בחיים עצמם, ביישום של התיאוריה. וכך הסרט הזה מאבד אותי מהר מאוד, כי הוא לא באמת לוקח אותי למסע רגשי. הוא משעבד את האנשים לתיאוריה, במקום לנסות להבין את התיאוריה מתוך החיים עצמם.

אז לא ממש משנה שכל השחקנים באמת משתדלים, והכימיה בין אוסקר אייזק לאוליביה וויילד מקסימה, ולאיה קוסטה מתחילה להגשים את ההבטחה שראיתי בה בסרט הגרמני המדהים "ויקטוריה", אבל כשאין לשחקנים ממש חומר לעבוד איתו, כי הם לא באמת מעניינים את יוצר הסרט הזה, אז כל היצירה הזאת נשארת מגוחכת למדי. חבל. היה כאן פוטנציאל לא קטן וטונות של אמיביציה מסקרנת. זה לא יוצא מן הכוח אל הפועל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s