היורשות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Las Herederas)

בסינמטק תל אביב יצא להקרנות מסחריות הסרט שמייצג את פאראגוואי השנה באוסקר. ההקרנות האלו הן ביוזמת פסטיבל TLV לקולנוע גאה, והוא אכן מספר על זוג נשים מבוגרות שחיות ביחד כבר עשרות שנים. אבל אין כאן שום סיפור על אהבה חד מינית, או על תשוקה, או על זהות מינית כלשהי. יש כאן סיפור על אשה שרק בגיל מבוגר מאוד מוצאת את עצמה. והסרט הזה אמור לתאר את התהליך שהאשה הזאת עוברת עד לאותו רגע בסוף הסרט שבו היא, סוף סוף, עצמאית. והסרט הזה, מצד אחד, מרשים מאוד בצניעות שלו, אבל הוא מאבד אותי די מהר כי הוא לא באמת מתאר תהליך.

הסצינה הראשונה בסרט מתארת את בת זוגתה של הגיבורה מנסה למכור את תכולת הבית שלהן. הן נמצאות בצרות כלכליות, ובת הזוג אף עומדת להיכנס לכלא לתקופה קצרה על עבירות צווארון כחול, אז בינתיים הן מנסות לגייס כסף מכל מיני כיוונים. הסצינה הזאת מצולמת מהחדר השני, מציצה בנעשה דרך פתח הדלת. כך חיה גיבורת הסרט לכל אורך הסיפור – לצד החיים, לא באמת בתוך החיים. מסתכלת על הכל, לא חווה את כל מה שקורה. וכאשר אשה כזאת מובילה את הסרט, אין לי דרך להיות איתה. אין כאן באמת תהליך שבסופו היא תלמד איך לחיות, אלא לכל אורך הסיפור היא פשוט נותנת לדברים לקרות לה, ואז, בסוף, היא לוקחת אחריות, בפעם הראשונה בחייה, על עצמה.

אז מצד אחד, הדברים האלו שקורים לה בכל מהלך הסרט, הם כנראה רק בראש שלה. בדמיון שלה. בסצינה אחת מרכזית לקראת הסוף נרמז שהאשה הצעירה יותר הזאת שהיא מסיעה ממקום למקום היא אולי רק יצירת הדמיון שלה. וכשהדמיון הזה מתרסק אל תוך המציאות – רק אז היא מחליטה שאין ברירה, וחייבים לצאת לעולם הגדול לבד. הבעיה היא שאין כאן באמת מסע, תחנות בדרך, איזשהו תהליך שעובר על האשה הזאת.

וחוץ מזה – יש כאן זוג. נכון, זוג נשים הנמצאות ביחד עשרות שנים. שגרה. והעובדה שהכל מוכר כל כך, שגרתי כל כך, זה מה שיוצר סוג של עייפות מהחיים. שום דבר לא מלהיב את גיבורת הסרט. לא באמת מעניין אותה. אפילו לא בת הזוג שלה. אבל בסוף הסרט היא לוקחת החלטה שלא לוקחת בכלל בחשבון את אותה שותפה לחיים מזה עשרות שנים – משהו כאן לא מתיישב לי עם ההגיון. אין כאן סיפור של תהליך של שבירה של מערכת יחסים, ולא תהליך של גילוי עצמי – אז באיזה מסלול רגשי אני אמור ללכת עם גיבורת הסרט?

מה גם שאני לא ממש מבין את שיטת המעמדות בפאראגוואי – הנשים האלו, יש להן בעיות כלכליות, והן מוכרות את תכולת הבית, אבל במקביל הן שוכרות עוזרת בית חדשה. לא מסתדר לי עם ההגיון. משהו בסרט הזה מנסה ללכת עם גיבורת הסרט, אבל אני לא ממש מבין את הסביבה שבה היא חיה.

ומצד שני, הבימוי הצנוע והשקט, וההתמסרות של אוה ברון, השחקנית הראשית, לחזון האנושי של הבמאי בכל זאת שומר את העניין שלי בסרט. חיים של זוג לסביות מבוגרות נכנסים למשבר, ואחת מהן מחפשת מוצא. יש איזושהי כנות כאן, מתחת לכל החסרונות של הסרט, ואיכשהו אני לא באמת סובל במהלך הצפיה, ואפילו צופה בעניין בנשים האלו, למרות שהרגש לא באמת פועל.

סרט מעניין, אבל גם די פגום, "היורשות".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s