עץ האגס הפראי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ahlat Ağaci)

אז מה הוא המקום של אמנות בחיינו? האם יש לנו מספיק זמן לעשות אמנות? לצרוך אמנות? האם אנחנו לא עסוקים מדי בחיינו, במעשים הבסיסיים של היום-יום (עבודה, אוכל, משפחה) מכדי ליצור אמנות? לקרוא, להקשיב למוסיקה, לראות סרט, סדרת טלויזיה? או שאולי אנחנו חייבים את האמנות בחיינו גם אם אנחנו לא מודעים לכך, לא יכולים ולא מוכנים להודות בכך? ואיפה בדיוק האמנות הזו, על כל צורותיה, איפה היא בכלל נמצאת במארג החיים הפרטי של כל אחד ואחת מאיתנו?

שאלות נשגבות, מעניינות, מסקרנות. ו(גם)הן נידונות בסרטו החדש של נורי בילגה ג'יילאן הטורקי. אבל לפני כן, הדיסקליימר הרגיל: כן, אני יודע. סרט טורקי של שלוש שעות של אחד מהבמאים המובילים בעולם, כזה שכל סרט חדש שלו זוכה להתעלפויות ממבקרי הקולנוע בכל העולם, ולהקרנות בפסטיבל הקולנוע החשוב בעולם בקאן, צרפת. גם הסרט הזה הוקרן השנה בקאן, והפעם יצא ללא פרס, להבנתי לא בגלל שחבר השופטים חשב שהוא לא טוב (המבקרים, גם כאן, מתפעמים), אלא בגלל שמדובר ב'עוד סרט של ג'יילאן', ו'אנחנו כבר מכירים אותו. זה טוב, אבל לא יוצא דופן'. אני ניגש לכל סרט של ג'יילאן בחשש, כי בכל זאת, יש כאן עסק עם פילוסוף, ובסרטים ארוכים מאוד, ובטורקית, אבל בשלושת הסרטים האחרונים של ג'יילאן מצאתי עניין ורגש. אמנם לא התעלפתי כמו עמיתי המבקרים, אבל כן חיבבתי את החוויה האינטלקטואלית והרגשית של הבמאי הזה. החוויה שלי בעקבות הצפייה ב"עץ האגס הפראי" פחות חיובית.

כן, גם הסרט הזה מעניין, אבל כאן כבר הרגשתי את אורכו הדי בלתי נסבל של הסרט. יש קו נראטיבי דק שמחזיק את העניין שלי במשך כחצי סרט, אבל אז הוא נשמט ונעלם, וגיבור הסרט פשוט מ להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת