עץ האגס הפראי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ahlat Ağaci)

אז מה הוא המקום של אמנות בחיינו? האם יש לנו מספיק זמן לעשות אמנות? לצרוך אמנות? האם אנחנו לא עסוקים מדי בחיינו, במעשים הבסיסיים של היום-יום (עבודה, אוכל, משפחה) מכדי ליצור אמנות? לקרוא, להקשיב למוסיקה, לראות סרט, סדרת טלויזיה? או שאולי אנחנו חייבים את האמנות בחיינו גם אם אנחנו לא מודעים לכך, לא יכולים ולא מוכנים להודות בכך? ואיפה בדיוק האמנות הזו, על כל צורותיה, איפה היא בכלל נמצאת במארג החיים הפרטי של כל אחד ואחת מאיתנו?

שאלות נשגבות, מעניינות, מסקרנות. ו(גם)הן נידונות בסרטו החדש של נורי בילגה ג'יילאן הטורקי. אבל לפני כן, הדיסקליימר הרגיל: כן, אני יודע. סרט טורקי של שלוש שעות של אחד מהבמאים המובילים בעולם, כזה שכל סרט חדש שלו זוכה להתעלפויות ממבקרי הקולנוע בכל העולם, ולהקרנות בפסטיבל הקולנוע החשוב בעולם בקאן, צרפת. גם הסרט הזה הוקרן השנה בקאן, והפעם יצא ללא פרס, להבנתי לא בגלל שחבר השופטים חשב שהוא לא טוב (המבקרים, גם כאן, מתפעמים), אלא בגלל שמדובר ב'עוד סרט של ג'יילאן', ו'אנחנו כבר מכירים אותו. זה טוב, אבל לא יוצא דופן'. אני ניגש לכל סרט של ג'יילאן בחשש, כי בכל זאת, יש כאן עסק עם פילוסוף, ובסרטים ארוכים מאוד, ובטורקית, אבל בשלושת הסרטים האחרונים של ג'יילאן מצאתי עניין ורגש. אמנם לא התעלפתי כמו עמיתי המבקרים, אבל כן חיבבתי את החוויה האינטלקטואלית והרגשית של הבמאי הזה. החוויה שלי בעקבות הצפייה ב"עץ האגס הפראי" פחות חיובית.

כן, גם הסרט הזה מעניין, אבל כאן כבר הרגשתי את אורכו הדי בלתי נסבל של הסרט. יש קו נראטיבי דק שמחזיק את העניין שלי במשך כחצי סרט, אבל אז הוא נשמט ונעלם, וגיבור הסרט פשוט משוטט על המסך ללא כיוון ממשי (כולל אלמנט תמוה של שירות צבאי קצר שמרגיש לא שייך). הרי מדובר כאן על סופר שמחפש מימון על מנת שיוכל לפרסם את הספר הראשון שלו. הוא נפגש עם מממן פוטנציאלי אחד, והוא מייעץ לו לפגוש מישהו אחר. אותו אחר לא נמצא, תבוא ביום ראשון. אז בינתיים הוא עושה דברים אחרים, ואז, אחרי כשעה וחצי (בערך חצי סרט מתוך השלוש שעות) הוא באמת נפגש עימו. ועכשיו, מה? הסרט ממשיך לעוד כשעה שבה אין ממש כיוון נראטיבי או כל סיבה להמשיך ללכת. ואז מגיע סיפור מוסר מעניין ומרגש גם הוא, אבל הרווחים הגדולים מדי בין חלקי הסיפור כבר התישו אותי.

אבל זו לא הבעיה המרכזית שלי עם הסרט הזה. יש כאן כמה רגעים יפהפיים ואפילו מרגשים, בעיקר בחלק הראשון של הסרט. רגעים של פיוט ושל סימביוזה מופלאה בין המציאות הממשית לבין שירה ואמנות. מדובר בעיקר בסצינה יפהפיה, חושנית ואפילו אירוטית בין גיבור הסרט לבין אהבת נעוריו. אבל זוהי הסצינה יוצאת הדופן בסרט. הסרט הזה לובש, בחלק גדול מהזמן, אופי אפיזודיאלי, והוא יותר אוסף רגעים שאין ביניהם קשר מלבד היותו של הסופר במרכזם.

כי שבריר מסצינה שמגיעה אחרי אותה סצינה יפהפיה מדגים את הבעיה העיקרית שלי עם הסרט הזה. הסצינה הזו מתארת מפגש של גיבור הסרט, סופר צעיר, לבין סופר מבוסס שהוא מעריץ. הפגישה מתקיימת בחנות ספרים וכוללת שיחה ארוכה בין שני האנשים. מהקומה השניה של חנות הספרים נראית לרגע דלת הכניסה של החנות. בחוץ גשם. נערה נכנסת לרגע לחנות, ויוצאת. והאנשים ממשיכים בשיחתם הפילוסופית. את הנערה לא נראה עד לסוף הסרט. וזאת הבעיה המרכזית שלי עם הסרט: יש בו יותר מדי רגעים בהם החיים לחוד, והאמנות לחוד. הפילוסופיה לחוד, והמציאות לחוד. אין באמת סימביוזה בין שני הקטבים האלו. ופילוסופיה תיאורטית בפני עצמה לא מעניינת אותי אם אין לה ביטוי מעשי יומיומי. וכך אני נאלץ לצפות בחלק השני של הסרט בסיקוונס ארוך מאוד ומתיש של שיחה בין גיבור הסרט לבין שני אימאמים (כוהני דת). שיחה פילוסופית תיאולוגית שאני לא מצליח להבחין בשום קשר בין החיים של האנשים האלו לבין מה שהם אומרים.

והבעיה הבסיסית של הסרט, כנראה, נאמרת בפירוש ע"י הגיבור לקראת הסוף. "אני לא אוהב אנשים", הוא אומר. "תארו לעצמכם, סופר, אמן, שלא אוהב את האנושות". זאת כנראה הסיבה לניתוק של גיבור הסרט מחייו שלו עצמו. הוא מבקש ליצור, אבל הוא לא אוהב את החומר האנושי עליו הוא כותב. בחלק השני של הסרט יש סיפור מוסר על מה צריך לעשות כדי ליצור, אבל אין לו בכלל נקיפות מצפון, כי הוא לא אוהב אף אחד, אז למה שירגיש אשם? וגיבור כזה, שמוביל את הסרט, גם אם לשחקן יש נוכחות מרשימה, זה מסביר לי למה הקשר בין היצירה ובין האנשים והחיים שלהם רופף עד לא קיים.

וכך הסרט מלא בשיחות מלאות חשיבות שאין להן המחשה מעשית. פילוסופיה שאולי מעניין להתייחס אליה, אבל רק כחלק מחיים של אנשים, ולא כדיון בחלל ריק (גם אם החלל הזה מלא בצילומים יפהפיים של טבע טורקי). אז כן, נורי בילגה ג'יילאן תמיד מעניין, וסרטיו הם תמיד אתגר, אבל הפעם צפיתי בסרטו כמעט בלי מעורבות רגשית (בניגוד לפעמים קודמות), כי החיים כאן מתוארים מבעד לפריזמה פילוסופית קרה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s