ארכיון חודשי: דצמבר 2018
לזרו השמח: הביקורת
(שם הסרט במקור: Lazzaro Felice)
לא הבנתי.
"לזרו השמח" הוא סרט פנטסטי (מלשון פנטסיה), שממריא למחוזות דמיון מרשימים ביותר. אני רק לא הבנתי מה לעזאזל הסרט הזה רוצה ממני.
יש כאן תיאור מלא אמפטיה של קהילת איכרים הנשלטת ע"י המעמד העשיר. יש מזימה של בן העשירים כנגד אימו. הוא נעזר בלזרו, מהמעמד הנמוך. קו הנראטיב הזה כולל כמה סצינות בודדות, ונזנח מהר מאוד.
הסרט מתחיל בסצינת חיזור מקסימה, שלאחריה סצינת מסיבת אירוסין קצרה. מי הדמויות האלו, ומה קורה איתן בהמשך? לא ממש משנה. הסרט לא ממש מתעניין בזה.
ולזרו? הוא סתם נער פראייר. אחרי אותה סצינת אירוסין הוא מתבקש ע"י אחד האנשים: בוא, תחליף אותי שניה, אני כבר חוזר. ההוא לא חזר כל הלילה. האם לזארו מתעצבן? מתרגש ממשהו? ממש לא. כמה סצינות לאחר מכן, לזרו שואל את בנות הכפר: רוצות קפה?, כן, לך תכין – הן עונות לו. כשהוא חוזר עם הקפה, הן כבר הלכו פרחו משם. האם הוא מתעצבן? לא ולא.
בכלל, לזרו הזה, כלומר, השחקן שמשחק אותו, אחד בשם אדריאנו טראדיולי, יש לו להמשיך לקרוא
ליידי טיטי: הביקורת
על סרטים שממש לא אהבתי אני כותב פוסטים קצרצרים. אבל נתחיל במילה טובה. אחת.
מצאתי משהו טוב להגיד על הסרט הזה: הוא נראה טוב. מושקע. מצולם יפה. עטוף בעטיפה נוצצת.
מצאתי משהו טוב להגיד על הסרט הזה. רק משהו אחד.
כי בתוך העטיפה המרשרשת הזאת יש סרט איום ונורא, ובעיקר חובבני להחריד. אסופת שחקנים נוראיים שמתנהלת בשטח כחבורה של נבוכים שלא ממש יודעים מה הם עושים (גם לירית בלבן הזכורה לטוב מ"הבורר" נפלה קורבן לזוועה הזאת). התסריט מבולבל ולא ממש להמשיך לקרוא
שתיקה רועמת: הביקורת
(שם הסרט במקור: Das schweigende Klassenzimmer)
לא מאוד אהבתי את סרטו הקודם של לארס קראומה, וכבר חשבתי לוותר על סרטו זה האחרון, אבל מכל מיני כיוונים התחילו לזרוק לי שמדובר בסרט הרבה יותר טוב, וכדאי לי, ושזה סרט "חזק", ועוד כמה סופרלטיבים. אז התרציתי. התוצאה: אכן מדובר על סרט הרבה יותר טוב מ"פריץ באואר", סרטו הקודם של אותו במאי, ועדיין, משהו בסרט הזה לא עובד.
"שתיקה רועמת" יותר טוב לטעמי מ"פריץ באואר" בעיקר כי יש בו הרבה יותר תשוקה. כמו בסרט הקודם, גם זה הנוכחי מתרחש בגרמניה של שנות ה-50. השנים שאחרי מלחמת העולם השניה. הפעם הפוקוס הוא על תוצאותיה של המלחמה ההיא – השלטון הקומוניסטי, והמלחמה הקרה עם המערב. קראומה מביים כאן דרמה פוליטית בעצם, וניכר שסיפורה של גרמניה אחרי מלחמת העולם מרתק אותו (הפעם הוא כנראה רוצה לחקות את "חיים של אחרים". לא יוצא לו), אבל לטעמי הוא טועה בדרך שלו.
כי הסרט מספר על כיתה של תלמידי בית ספר. בני ובנות 16-17. משהו שהם שמעו בחדשות מדליק אותם לכדי מעשה מחאה קטן – הם שותקים בכיתה בצורה מופגנת במשך שתי דקות. התגובה של השלטונות לכדי אותו מעשה קטן היא כוחנית ומאוד לא פרופורציונלית, כך ש להמשיך לקרוא
גאולה: הביקורת
מאוד אהבתי את הסרט הזה כשראיתי אותו בפעם הראשונה, אז כשהוא יצא למסכים באופן רשמי, הלכתי לראות אותו שוב. אם לומר את האמת, חלק מהקסם הנפלא שחוויתי בצפיה בו בפסטיבל ירושלים – חלק מזה פג. פתאום ראיתי כמה וכמה פגמים. ועדיין – זה סרט יפהפה, מרגש, חכם, ומאוד שווה צפיה.
כי אנחנו בסך הכל בני אדם. ומלאכת החיים קשה היא. יש לנו, לכל אחד מאיתנו, סט של אמונות ומנהגים, וביום-יום אנחנו משתדלים לפעול לפיהם. אבל החיים, הו החיים. הם לפעמים לוקחים אותנו למקומות לא צפויים (ללאה שבת היה שיר כזה פעם: רק החיים לוקחים אותי; החיים, נוהגים אותי). גיבור "גאולה" עבר הרבה בחיים שלו: הוא היה זמר בלהקת רוק מבטיחה, אבל משהו בסגנון החיים החילוני הפריע לו, אז הוא חזר בתשובה. ואז אשתו נפטרה ממחלה, והשאירה לו ילדה חמודה. עכשיו הילדה בת 6 וגם היא חולה. הטיפולים יקרים, והוא מתפרנס בדוחק מכמה עבודות. אז הוא מחויב לחזור אחורה כדי לקבץ את הלהקה מפעם לצורך איסוף כסף.
וזה קל להיסחף בחיים. המוסיקה לוקחת אותך למקום רגשי, וזו גם נוסטלגיה, ואלו גם החברים. קל לשכוח למה עזבת את העולם הזה מלכתחילה. אבל השקר הזה שאתה עושה בעצמך מתגנב, חופר לאט, מתפוצץ ברגע מסוים. מישהו עושה משהו, ואתה מגלה את זה, ולא יכול יותר. "גאולה", בהובלתו של משה פולקנפליק הנהדר בהופעה מרוסנת, אוהבת, המגלה את העולם הגועש בתוכו, ועם זאת משתדלת לא להתפרץ, הסרט הזה מספר על אדם ש להמשיך לקרוא
לקראת 2019 בקולנוע הישראלי: סקירה
בימים אלו מוקרן בבתי הקולנוע "סיפור אחר", סרטו הנהדר והמאוד מצליח של אבי נשר, ובעוד יומיים אמור לעלות על המסכים "גאולה", הסרט המאוד מרגש של יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב. שני הסרטים האלו יכולים כמעט להשכיח את העובדה שעברנו כאן בשנתיים האחרונות תקופה בינונית מאוד של קולנוע ישראלי. תקופה שבה גם אם היו סרטים לא רעים בכלל, רובם לא הצליחו ליצור קשר אמיתי עם הקהל הישראלי.
והנה הגיע חודש דצמבר, ועימו המבט השנתי שאני שולח אל השנה הבאה. והפעם המבט הזה הוא מבטיח ומסקרן באופן מיוחד. הפרויקטים שנמצאים כעת בחדרי העריכה, הסרטים שממתינים לחשיפה לקהל הרחב ב-2019 בפסטיבלים שונים (בינלאומיים ו/או ישראלים) ובקופות בהקרנות מסחריות רגילות – הפרויקטים הישראלים של 2019 נדמים ככאלו שישלחו את הקולנוע הישראלי לעוד ועוד שיאים שהוא עדיין לא ראה. כאלו שימשיכו את הרנסנס שהקולנוע הישראלי חווה במאה ה-21, וגם כאלו שיפתחו לו דלתות חדשות. יש כאן סרטים שעל הנייר ימשיכו לספר את הסיפור הישראלי בעברית, וגם כמה פרויקטים בינלאומיים שאולי יצליחו להיכנס סוף סוף להיכנס למיין-סטרים האמריקאי והכל עולמי (בעבר חשבתי שהגרסה האמריקאית של "החוב" תעשה את זה. ואז היתה לנו ציפיה מהפרויקט הישראלי של נטלי פורטמן. ואז חשבנו ש"נורמן" של יוסף סידר יקבל את תשומת הלב הזאת. כולם היו נחמדים כאלו. השנה יש לנו סיכוי לפריצת דרך אמיתית).
אז הנה סקירה של הפרויקטים הישראלים המסקרנים של שנת 2019:
מאמי – קרן ידעיה
עיירה בדרום, יום שלישי בערב/ פעמיים כי טוב במתנ"ס מתחתנים/ הסמל, ניסים מלכה, חייל מילואים/ ומאמי ביתם של השכנים
2019 תהיה שנה של בחירות. במוקדם. או במאוחר. או במוקדם. ו"מאמי" הוא פרויקט פוליטי. בוטה. זעקה מחרישת אוזניים שמגיעה במכונת זמן מאמצע שנות ה-80 ומגלה שהכל כאן השתפר לרעה. באמצע שנות ה-80 רצה אופרת הרוק "מאמי" בהובלת אהוד בנאי, יוסי אלפנט ז"ל, ולהקת הפליטים, על במות תל אביב בהצלחת קאלט מרשימה, כשזעקת מערכת היחסים בין הפלסטינים ליהודים על המטר וחצי הרבועים שיש לנו כאן מטלטלת את כל מי שראה אותה. בשנת 2019 הווליום של הויכוחים יהיה גבוה הרבה יותר (בשנות ה-80 לא היה אינטרנט), ולתוך האקטואליה הזאת ישפך שמן מתסיס מאוד למדורה – עיבוד מחודש של "מאמי".
סיפורה של מאמי, נערה מה להמשיך לקרוא
אהבה מריקוד ראשון: הביקורת
(שם הסרט במקור: Finding your Feet)
לפעמים, מה שאתה מצפה לו זה בדיוק מה שאתה מקבל. אבל ממש בדיוק. וזה הסרט הזה. בריטי מאוד. חביב, כצפוי. ומאוד, מאוד מאוד צפוי. מה שלא אומר שהוא רע בהכרח. סתם סרט נעים, לא מאוד מעניין ולא מאוד מרגש, ודי זניח, או אפילו מאוד זניח, אבל, נו, שיהיה, לפחות העברנו שעתיים נחמדות.
כי הסרט הזה זז לאט מדי. והוא צפוי מדי, וחסר איזושהי תשוקה יצירתית. מישהי קצת סנובית נאלצת לעבור לגור עם אחותה היותר צנועה שאותה לא ראתה זה שנים, והשהייה במחיצת האחות מקרקעת אותה, מחזירה לה את החיים. או משהו כזה. שמו של הסרט רומז לחוג הריקוד שבו משתתפת האחות, והוא זה שאמור לתת את הטעם החדש לחיים. באופן קצת מוזר, מקומו של החוג הזה יחסית קטן בסרט, והשינוי מגיע יותר מהסביבה, ופחות ממציאת תשוקה חדשה בחיים.
וזה מה שטוב ולא טוב בסרט. כי כן, הריקוד נמצא כאן, אבל הוא משחק תפקיד די משני, בסופו של דבר. אלו הם האנשים שבחוג ש להמשיך לקרוא
האחים סיסטרז: הביקורת
(שם הסרט במקור: The Sisters Brothers)
ז'אק אודיאר הוא במאי שלא עובד מהר. את הסרט הראשון שלו הוא ביים ב-1994. את השמיני שלו הוא ביים ב-2018. 8 סרטים ב-24 שנים. לא עובד מהר, אבל כמעט כל סרט מקבל הרבה תגובות חיוביות. שבעה מתוך שמונת סרטיו גם הופצו בישראל, וזכו בהרבה פרסים. אחד מהם ("נביא") היה מועמד לאוסקר. אחר ("דיפאן") זכה בפרס הראשון בפסטיבל קאן. אז הנה, סרטו השמיני של הבמאי הצרפתי ז'אק אודיאר הוא גם סרטו הראשון באנגלית, סרטו הראשון בארצות-הברית.
וזה, האמת, הגיוני. אודיאר הרי נשען ביצירתו על קולנוע ז'אנרי הוליוודי קלאסי. סרטי פשע למינהו. "לבי החסיר פעימה" מ-2005, למשל, היה רימייק לסרט אמריקאי משנות ה-70. אז הנה אודיאר נוסע לארה"ב לעשות מערבון. במאי איכותי מגיע למקום שהשפיע עליו כדי לבדוק את המקור לכל היצירה שלו. והתוצאה: לבד מסרטו הראשון (שלא ראיתי), מדובר לטעמי בסרטו החלש ביותר של אודיאר בקריירה.
אני לא יודע מה קרה פה. אולי זה הריחוק מהסביבה הטבעית. אולי העובדה שלמרות שהוא בדרך כלל נשען על המקור ההוליוודי, עדיין הוא עושה סוג של עיבוד למקור כדי ליצור משהו חדש, אבל ב"אחים סיסטרז" יש משהו מאוד לא מעובד. משהו מבולבל אפילו. אני לא ממש יודע מה ואיך אודיאר, ושותפו הקבוע לכתיבה תומא בידגאן, מה הם ניסו להשיג. הסרט מתרחש ב-1851, אבל יש איפשהו באמצע הסרט איזשהו דיאלוג המתעסק ב להמשיך לקרוא
רומא: הביקורת
(שם הסרט במקור: Roma)
הרגשתם פעם קטנים וחסרי חשיבות? הרגשה של: מי אני בכלל? סתם שליח פיצה, או מוכר בפיצוציה, או קופאי בסופר. מה אני שווה בכלל, איפה אני נמצא בכלל במכלול הגדול של החיים? הרי יש עורכי דין, ופוליטיקאים, ואנשים חשובים שמזיזים דברים. וסלבריטאים שממלאים את החיים בכל טוב. אבל אני? איפה אני בכלל? מה אני חשוב בכלל? למי בכלל אכפת ממני?
זה "רומא". בשכונה קטנה במקסיקו, בתחילת שנות ה-70, בשחור לבן, עוזרת בית אחת (שלא לומר: משרתת) בבית של עשירים, היא גיבורת הסרט. והסרט הוא החיים. "רומא" הוא מבט ארוך ומלא מחשבה, מלא אהבה, על כל הסובב את אותה עוזרת בית, מבט שמספר לה, לנו, שכן, חשוב, ואכפת. כולנו ג'ורג' ביילי (מ"החיים נפלאים"). כולנו חשובים.
וכך מסביבנו אנשים נולדים, ואנשים מתים, ויש מהומות פוליטיות אלימות, ויש בגידות בחיי נישואין – דרמות גדולות מקיפות אותנו, בעוד שאנחנו חיים את חיי היום יום הקטנים שלנו. וזה לא סותר. אנחנו חלק מהעולם הזה. הסרט מספר על להמשיך לקרוא
סנאפשוט: הביקורת
את הסרט הזה ראיתי לפני שנתיים. משום מה הוא יוצא עכשיו למסכים. לא התגעגעתי. כי זה סרט של דורון ערן. ובאתי לסרט הזה עם ציפיות נמוכות. ממש נמוכות. את הסרט הקודם של דורון ערן ממש לא אהבתי, ולהבנתי, זה היה הטוב בסרטיו. אז לא ממש התלהבתי לראות את סרטו החדש. ואז התחיל הסרט. במהלך כל השליש הראשון של "סנאפשוט" אני יושב וחושב: הממ…זה לא משהו, הסרט הזה (כצפוי), אבל זה גם הרבה פחות נורא ממה שחשבתי שיהיה. כי מדובר, בכלל, בסוג של קומדיה רומנטית. לא מוצלחת במיוחד (התסריט מאוד מקרטע, הדיאלוגים לא אמינים, הוויס-אובר מיותר וכתוב לא טוב, האינטראקציה בין גיבורת הסרט לבין החברה שלה מסכנה, ועוד כהנה וכהנה טענות), אבל משהו באוירה הקלילה מונע ממני לשנוא את הסרט. יש כאן כאילו סט-אפ קלאסי של קומדיה רומנטית על בחורה שמקבלת רגלים קרות ממש לפני החתונה.
איתן 