מקוללים: הביקורת

מאוד רציתי לאהוב את הסרט הזה. היה נדמה לי שזה פרויקט ביניים של יבגני רומן בין סרטו הקודם המעניין ("האיש שבקיר") לבין סרטו המסקרן הבא (סרט על מדבבי סרטים לשעבר מברה"מ). ובכלל, היה נדמה לי שמדובר בסוג של נסיון ז'אנרי לא מחייב, נסיון לעשות סרט אימה בכלים קולנועיים צנועים. מאוד רציתי לאהוב את היצירה של הבמאי החביב והכשרוני הזה. אבל לטעמי, למרות הכווונות הטובות, "מקוללים" הוא סרט מאוד לא מפוקס, ודי לוקה בחסר.

כי כבר כשהסרט מתחיל, הוא מציג את מה שנקרא מ.ש.ל. (מה שצריך להוכיח): צה"ל (ובהתאמה – מדינת ישראל כולה) הם גופים יהירים, מלאים מעצמם, בוטים, חסרי רגישות לאחר (ובעיקר למיעוטים מוחלשים – כבר בסצינה הראשונה אחד מגיבורי הסרט משתין ליד בניין בדואי נטוש), וכל המידות הרעות האלו יובילו בסופו של דבר את עם ישראל להפנות את האלימות הטבועה בתוכו לא רק החוצה, אלא פנימה, להרוג אחד את השני כאן בתוכנו.

תזה מעניינת. עכשיו צריך לבנות סיפור, ודמויות, ולביים את זה בסגנון מסוים. וכאן יבגני רומן התברבר. הרי כבר מהסצינה הראשונה די ברור שיש כאן סוג של משהו סוריאליסטי. ובסצינה לאחר מכן יש עניין עם אשה בדואית מסתורית. אבל הסיפור הזה נשאר באוויר, לא מפותח. ובכלל, אם אתה רוצה להכניס אותי אל תוך מציאות מעוותת, צריך להנגיד אותה עם משהו נורמלי. רק אם אני מזדהה עם אדם רגיל, רק אז אני יכול להגיב למציאות משונה.

אז יש לנו שלוש דמויות: אחת מיותרת בכלל לטעמי. למה בכלל צריך מישהו חיצוני, צלם מדובר צה"ל שהוא לא קשור ליחידה הזאת בכלל? הוא הרי אמור להיות נציג ה"קהל" בסיפור הזה, אבל עצם נוכחותו מוציאה אותי מהסיפור, כי לא עליו אנחנו רוצים לדבר, אלא על צה"ל עצמו. ואם כבר, גם אם אתה הצפוני הכי לבן במזרח התיכון, אתה צריך להיות אידיוט מושלם לצאת לניווט במדבר ולא להביא מים בכלל.

והדמות השניה היא ליצן מצוי. העניין איתו הוא חוסר האיזון בין רגעי הצחוק שלו לבין רגעים רציניים. כן, יש לא מעט אנשים כאלו, שעושים צחוק מכל דבר, אבל החוכמה בסרטים כאלו היא לקרב אותי אל הדמות שלהם למרות המוחצנות הבוטה שלה, כדי שאני אגיע איתם לרגעים הקשים יותר ובכל זאת יהיה אכפת לי ממנו. אבל הטיפול בדמות הזו נשאר מאוד גס ובוטה, וכשהוא כבר מתחיל לבכות, זה בעיקר מגוחך ולא נעים.

ויש דמות שלישית, שאיתה אני אמור ללכת, והוא באמת משתדל, אבל כאן יבגני רומן בכלל מתבלבל בהובלת הנראטיב. כי אם אתה רוצה לעשות סרט מתח – בבקשה. ואם אתה רוצה לעשות סרט זומבים – בבקשה. ואם אתה רוצה לעשות דרמה על אנשים אובדים במדבר, ועל חוסר האונים של מי שחושבים את עצמם ל"גברים" – בבקשה. אבל הכל ביחד מוכנס כאן למערבל, ומה שיוצא היא עיסה לא ברורה, שיורה לכל הכיוונים, ולא פוגעת בכלום.

רק רם שוויקי, שוב הוא, עושה כאן עבודה נהדרת של צילום מדברי שמנסה בכל יכולתו לטעת בי הרגשה של חוסר התמצאות בחלל עצום ובלתי נתפס.

אז יש לנו מעין נסיון מעניין של יבגני רומן לעשות משהו שהוא סוג של אתנחתא מהעבודה הרגילה שלו, אבל גם עם אמירה מסוימת על המצב בישראל היום. מה שיוצא הוא סרט מבולבל שלא עובד דרמטית. חבל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s