פסטיבל אוטופיה 2018: תורשתי

(שם הסרט במקור: Hereditary)

זה אחד הסרטים הכי מדוברים ומצליחים של השנה. לפני הצפיה בו, זאת היתה תעלומה בעיניי כיצד יתכן שסרטי אימה זולים ומטופשים מציפים את מסכי הקולנוע בארצנו, אבל סרט האימה המדובר ביותר של השנה לא מוקרן בישראל באופן מסחרי רגיל. אחרי הצפייה הבנתי: מדובר במתכון בטוח לקהל זועם המבקש את כספו בחזרה. הצפיה ב"תורשתי" היתה עבורי חוויה מתסכלת, מעצבנת, סתומה, ומאכזבת.קודם כל צריך לומר שהקצב של הסרט הזה איטי להחריד. כל רגע בסרט הזה, כל סצינה, כל שניה, היא כמו עקירת שן. עצם העניין לא מפריע לי, ואני יכול גם לעכל סרטים איטיים, אבל ב"תורשתי" נדמה לי שמדובר בעיקר בסוג של מניירה בימויית, ולא בכלי אמנותי הבא לשרת את הסיפור, הדמויות, והמסר.

כי ארי אסטר, הבמאי, מרבה להשתמש במוסיקה בסרט. אבל זה בעיקר כדי להטעות אותנו. כבר מתחילת הסרט אנחנו צופים בתנועת מצלמה א  י   ט   י   ת  מ א ו ד, והמוסיקה הדרמטית מלווה את הצפייה. משהו דרמטי ומפחיד עומד לקרות. עוד רגע. כבר. קאט חד בסאונד – לא קרה כלום. בפעם הראשונה והשניה שזה קורה זה נחמד. כשזה הופך לאסטרטגיה בימויית זה מעצבן ומתסכל, כי זה שובר את האמון ביני לבין הבמאי. וכך, כשמגיעים הרגעים שאני אמור להיבהל מהם, זה כבר לא עובד. כמה פעמים אתה יכול לצעוק "זאב זאב" ולצפות ממני להגיב בהתאם? למרות האיכות הטכנית המרשימה של הסרט, הסרט הזה לא הבהיל אותי בכלל.

היו אמנם בסרט כמה רגעים מרגשים, ורגע אחד מצוין בעיניי, אבל זה היה הרגע היחיד בסרט שבו הבמאי החליט ללחוץ רגע על דוושת ההאצה. זהו גם הרגע התסריטאי שנקרא "האירוע המחולל". אמנם מות הסבתא בתחילת הסרט (שאינו נראה. מספרים לנו את זה בכיתובית) מתחיל את הסיפור, אבל האירוע החשוב והמשפיע ביותר בסרט הזה מתרחש אחרי שליש מהזמן בערך, וזהו הרגע שבו הבמאי פתאום מכניס קצת קצב, קצת מוסיקה אחרת מהרגיל, קצת עניין. אחרי הסצינה הזאת העניינים חוזרים להיות יגעים, ועם כל הסימפטיה שלי לטוני קולט, שמאוד משתדלת כאן, יש רגעים מסוימים שהרגשתי שמבחינה דרמטית יש כאן היסטריה צעקנית (ולא פלא בעיניי שהמצלמה והעריכה מפנים את מבטם מקולט אל מקומות אחרים, כי הצרחות הופכות להיות בלתי נסבלות ומאוד מעיקות, עם כל ההבנה למצבה של האם).

לכאן גם התגנבה הרגשה קלה של שוביניזם. שוב הנשים היסטריות וצווחניות, ושוב הגברים הם השקולים והרגועים. גבריאל ביירן בתפקיד האב – נראה כאילו לא אכפת לו מאותו אסון המתרגש עליו באותה סצינה מרכזית. ומכאן הסרט שוקע ארוכות ביגון שאמור להעלות את מפלס האימה בה ד ר   ג    ה, אבל האיטיות המתסכלת, בשילוב אסטרטגיית הבימוי המטעה כבר שלפו אותי מהחוויה הקולנועית.

ואז אנחנו מגיעים לסוף. כאן כבר מדובר בסרט אימה פר-אקסלנס, אבל כשהגעתי, סוף סוף, לשלב הזה בסרט, כבר הייתי כל כך מנותק ממה שקורה על המסך, עד שעם כל ההערכה לאספקט הטכני של הסרט, כבר לא היה לי אכפת מאף אחד ומשום דבר, ולא נבהלתי מכלום. והסצינה האחרונה של הסרט היא בעיניי בכלל דאוס אקס מאכינה. פתרון שמגיע משום מקום, ומעלה מחדש אלמנט שלא היה נוכח ברוב דקות הסרט, ומוצא דווקא בו את הסיבה להכל.

"תורשתי" הוא סרט מאוד מוערך ואהוב ע"י הביקורת העולמית, והוא היה הצלחה מפתיעה בארה"ב השנה. הוא לא מגיע להקרנות מסחריות בישראל. לפני הצפיה בסרט זה הפתיע אותי. אחרי הצפיה אני מבין: לטעמי, מדובר במקרה מובהק של "המלך הוא עירום".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s