לקראת 2019 בקולנוע הישראלי: סקירה

בימים אלו מוקרן בבתי הקולנוע "סיפור אחר", סרטו הנהדר והמאוד מצליח של אבי נשר, ובעוד יומיים אמור לעלות על המסכים "גאולה", הסרט המאוד מרגש של יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב. שני הסרטים האלו יכולים כמעט להשכיח את העובדה שעברנו כאן בשנתיים האחרונות תקופה בינונית מאוד של קולנוע ישראלי. תקופה שבה גם אם היו סרטים לא רעים בכלל, רובם לא הצליחו ליצור קשר אמיתי עם הקהל הישראלי.

והנה הגיע חודש דצמבר, ועימו המבט השנתי שאני שולח אל השנה הבאה. והפעם המבט הזה הוא מבטיח ומסקרן באופן מיוחד. הפרויקטים שנמצאים כעת בחדרי העריכה, הסרטים שממתינים לחשיפה לקהל הרחב ב-2019 בפסטיבלים שונים (בינלאומיים ו/או ישראלים) ובקופות בהקרנות מסחריות רגילות – הפרויקטים הישראלים של 2019 נדמים ככאלו שישלחו את הקולנוע הישראלי לעוד ועוד שיאים שהוא עדיין לא ראה. כאלו שימשיכו את הרנסנס שהקולנוע הישראלי חווה במאה ה-21, וגם כאלו שיפתחו לו דלתות חדשות. יש כאן סרטים שעל הנייר ימשיכו לספר את הסיפור הישראלי בעברית, וגם כמה פרויקטים בינלאומיים שאולי יצליחו להיכנס סוף סוף להיכנס למיין-סטרים האמריקאי והכל עולמי (בעבר חשבתי שהגרסה האמריקאית של "החוב" תעשה את זה. ואז היתה לנו ציפיה מהפרויקט הישראלי של נטלי פורטמן. ואז חשבנו ש"נורמן" של יוסף סידר יקבל את תשומת הלב הזאת. כולם היו נחמדים כאלו. השנה יש לנו סיכוי לפריצת דרך אמיתית).

אז הנה סקירה של הפרויקטים הישראלים המסקרנים של שנת 2019:

מאמי – קרן ידעיה

עיירה בדרום, יום שלישי בערב/ פעמיים כי טוב במתנ"ס מתחתנים/ הסמל, ניסים מלכה, חייל מילואים/ ומאמי ביתם של השכנים

2019 תהיה שנה של בחירות. במוקדם. או במאוחר. או במוקדם. ו"מאמי" הוא פרויקט פוליטי. בוטה. זעקה מחרישת אוזניים שמגיעה במכונת זמן מאמצע שנות ה-80 ומגלה שהכל כאן השתפר לרעה. באמצע שנות ה-80 רצה אופרת הרוק "מאמי" בהובלת אהוד בנאי, יוסי אלפנט ז"ל, ולהקת הפליטים, על במות תל אביב בהצלחת קאלט מרשימה, כשזעקת מערכת היחסים בין הפלסטינים ליהודים על המטר וחצי הרבועים שיש לנו כאן מטלטלת את כל מי שראה אותה. בשנת 2019 הווליום של הויכוחים יהיה גבוה הרבה יותר (בשנות ה-80 לא היה אינטרנט), ולתוך האקטואליה הזאת ישפך שמן מתסיס מאוד למדורה – עיבוד מחודש של "מאמי".

סיפורה של מאמי, נערה מה להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת