לקראת 2019 בקולנוע הישראלי: סקירה

בימים אלו מוקרן בבתי הקולנוע "סיפור אחר", סרטו הנהדר והמאוד מצליח של אבי נשר, ובעוד יומיים אמור לעלות על המסכים "גאולה", הסרט המאוד מרגש של יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב. שני הסרטים האלו יכולים כמעט להשכיח את העובדה שעברנו כאן בשנתיים האחרונות תקופה בינונית מאוד של קולנוע ישראלי. תקופה שבה גם אם היו סרטים לא רעים בכלל, רובם לא הצליחו ליצור קשר אמיתי עם הקהל הישראלי.

והנה הגיע חודש דצמבר, ועימו המבט השנתי שאני שולח אל השנה הבאה. והפעם המבט הזה הוא מבטיח ומסקרן באופן מיוחד. הפרויקטים שנמצאים כעת בחדרי העריכה, הסרטים שממתינים לחשיפה לקהל הרחב ב-2019 בפסטיבלים שונים (בינלאומיים ו/או ישראלים) ובקופות בהקרנות מסחריות רגילות – הפרויקטים הישראלים של 2019 נדמים ככאלו שישלחו את הקולנוע הישראלי לעוד ועוד שיאים שהוא עדיין לא ראה. כאלו שימשיכו את הרנסנס שהקולנוע הישראלי חווה במאה ה-21, וגם כאלו שיפתחו לו דלתות חדשות. יש כאן סרטים שעל הנייר ימשיכו לספר את הסיפור הישראלי בעברית, וגם כמה פרויקטים בינלאומיים שאולי יצליחו להיכנס סוף סוף להיכנס למיין-סטרים האמריקאי והכל עולמי (בעבר חשבתי שהגרסה האמריקאית של "החוב" תעשה את זה. ואז היתה לנו ציפיה מהפרויקט הישראלי של נטלי פורטמן. ואז חשבנו ש"נורמן" של יוסף סידר יקבל את תשומת הלב הזאת. כולם היו נחמדים כאלו. השנה יש לנו סיכוי לפריצת דרך אמיתית).

אז הנה סקירה של הפרויקטים הישראלים המסקרנים של שנת 2019:

מאמי – קרן ידעיה

עיירה בדרום, יום שלישי בערב/ פעמיים כי טוב במתנ"ס מתחתנים/ הסמל, ניסים מלכה, חייל מילואים/ ומאמי ביתם של השכנים

2019 תהיה שנה של בחירות. במוקדם. או במאוחר. או במוקדם. ו"מאמי" הוא פרויקט פוליטי. בוטה. זעקה מחרישת אוזניים שמגיעה במכונת זמן מאמצע שנות ה-80 ומגלה שהכל כאן השתפר לרעה. באמצע שנות ה-80 רצה אופרת הרוק "מאמי" בהובלת אהוד בנאי, יוסי אלפנט ז"ל, ולהקת הפליטים, על במות תל אביב בהצלחת קאלט מרשימה, כשזעקת מערכת היחסים בין הפלסטינים ליהודים על המטר וחצי הרבועים שיש לנו כאן מטלטלת את כל מי שראה אותה. בשנת 2019 הווליום של הויכוחים יהיה גבוה הרבה יותר (בשנות ה-80 לא היה אינטרנט), ולתוך האקטואליה הזאת ישפך שמן מתסיס מאוד למדורה – עיבוד מחודש של "מאמי".

סיפורה של מאמי, נערה מהדרום (בגילומה של נטע אלקיים, גם היא נערה מהדרום במקור), הנישאת לנסים מלכה, שלאחר מכן סובל מאסון והופך לצמח. האסון הזה שולח את מאמי לעיר הגדולה תל אביב, שם היא מתחילה לעבוד בפאב (בניהולו של יובל בנאי), ושם היא עוברת אונס ע"י 7 פלסטינאים, וההמשך רק מטורלל יותר.

"מאמי" היתה אופרת רוק, וגם בגרסתה הקולנועית היא נשארה כזאת, עם עיבודים חדשים של דודו טסה וניר מימון לשירים המקוריים, עם קולנוע שיחבר את הכל ביחד (להבנתי כמעט בלי דיאלוגים ביניהם. איך זה יקרה בדיוק? לא יודע. אני סומך על הקולנוענית המקורית שהיא קרן ידעיה שתדע למצוא פתרונות).

קרן ידעיה יצרה שלושה סרטים ארוכים בעבר. "אור" הוא מהסרטים הקשים שראיתי בחיי, והוא כולל לטעמי את אחת מתצוגות המשחק המפוארות של איזושהי שחקנית ישראלית אי פעם (דנה איבגי, שלקראת סוף הסרט רודפת ברחוב אחרי אמא שלה, רונית אלקבץ, בסצינה הכי קורעת לב שאני זוכר בעברית). "כלת הים" היה סרט חכם ומרגש בצורה בלתי רגילה (מעין גרסה מתוחכמת לסרטים המצרים של יום שישי). את הסרט השלישי של ידעיה אהבתי פחות. עושה רושם ש"מאמי" הולך להיות חומר נפץ מתסיס, וגם קולנוע מרתק.

המוסד – אלון גור אריה

מי שביקר בחודשיים האחרונים בסינמה סיטי היה כבר יכול לראות טיזר לסרט הזה, אבל האמת היא שאנחנו רואים טיזר לפרויקט הזה כבר יותר מעשר שנים. אלון גור אריה ביים ב-2007 את "המוסד הסגור", סרט קצר ומאוד מצחיק על, ובכן, מעללות המוסד הישראלי. "המוסד הסגור" הפך לתופעת פולחן מאוד ייחודית, והוקרן במשך שנים בסינמטק תל אביב, וגור אריה עצמו הפך למרצה מבוקש בענייני קומדיה, ובכל זאת, גיוס הכספים לפרויקט "המוסד" הארוך לקח הרבה יותר מדי זמן, אבל הנה השנה זה סוף סוף קורה. במאי הקומדיות האמריקאי דיויד צוקר ("טיסה נעימה", "האקדח מת מצחוק") הצטרף לצוות היצירתי, ועם צוות שחקנים משופר (ביניהם צחי הלוי, אפרת דור, אילן דר, שהיה גם בגרסה המקורית, ועוד רבים וטובים), הקומדיה המטורפת הזו תהיה להיט כמעט בטוח. בתקווה שהיא גם תצחיק באמת.

The Operative – יובל אדלר

בהקדמה של הפוסט הזה הבטחתי לכם שהקולנוע הישראלי הופך לבינלאומי ב-2019. אז ב"מוסד" במאי אמריקאי בא לישראל לטפל במוסד. בפרויקטים אחרים, הישראלים נוסעים לחו"ל. לטפל במוסד.

יובל אדלר הגיע לפני כמה שנים משום מקום והפתיע מאוד לטובה עם "בית לחם". תגובת הבטן הראשונה שלי לצפיה ב"בית לחם" היתה: "שמישהו יראה את הסרט הזה לקת'רין ביגלו. אני מניח שהיא תשמח לעשות לו רימייק" (אגב, פגשתי פעם את יובל אדלר. מאוד שעשעה אותו השורה הזאת). אז הנה, יובל אדלר הופך לקת'רין ביגלו בעצמו. ב-2019 אנחנו נצפה אדלר במותחן ריגול בינלאומי בבימויו של אדלר, המבוסס על הספר "המורה לאנגלית" של יפתח רייכר עתיר. אדלר עצמו עיבד את הספר לתסריט, המתרחש בשני מישורי זמן: בהווה, סוכנת מוסד נעלמת מעל פני האדמה לאחר הלווית אביה, ומתבצעת חקירה לנסיבות היעלמותה. בעבר, מסופר סיפורה של אותה סוכנת, שריגלה בשירות המוסד באירן תחת כיסוי של מורה לאנגלית.

בתפקיד הראשי – דיאן קרוגר (שנתנה הופעה אדירה ב"משום מקום" של פאתיח אקין), ולצידה – מרטין פרימן והרבה שחקנים ישראלים: אוהד קנולר, אריה צ'רנר, ולדימיר פרידמן, לירון לבו, רותם קינן, וגם דורון צברי.

Spider in the Web – ערן ריקליס

כבר כמה שנים שערן ריקליס מנסה לפרוץ לשוק הבינלאומי, ולמרות שהסיפורים שהוא מספר נשארים ישראלים, ולמרות שהכוונות שלו נשארות כנות, משהו בנשמה של סרטיו הלך לאיבוד. הנסיון האחרון של ריקליס היה "מסתור", סרט יפה ויזואלית, אבל סתמי בכל אספקט אחר. אז הנה עוד נסיון. גם כאן סיפור ריגול של המוסד. מקריאה של התקציר, נדמה לי שזו גרסה רזה יותר של "ללכת על המים" : סיפורו של סוכן מוסד אידאליסט שעובר תהליך שבסופו הוא מבקש להפסיק לצאת למשימות הרג. ומצד שני – מדובר בסוכן מוסד מזדקן. זוהי כל מהותו כאדם. אם אין לו את זה, מה כבר יש לו בחיים?

בתפקיד הראשי – בן קינגסלי, ולצידו מוניקה בלוצ'י. בתפקידי משנה: איתי טיראן ומכרם ח'ורי. ערן ריקליס הוא מקצוען של קולנוע, וגם בסרטיו החלשים יותר הוא מרהיב. אני רק מקווה שהוא עצר בדרך להקשיב להלמות הלב של הדמויות שהוא מוביל ברשת הזאת, כדי שלסיפורים שלו יהיה הד מצטבר.

נלסון – לודי בוקן

אין לי מושג מי זה לודי בוקן. מספרים לי שהוא דווקא מפיק ותיק וידוע, אבל כמעט אף אחד מחברי הצוות לא מצלצל לי מוכר. בקאסט ניתן למצוא את ג'וליה לוי בוקן ואת טום בוקן, מן הסתם מקורבים לבמאי. ואת איתן ענר, הבמאי הישראלי. השם הכי חם בפרויקט הזה הוא הצלם, גיורא ביח ("פוקסטרוט", "לבנון", "מי מפחד מהזאב הרע"). על הצד הישראלי של ההפקה הבינלאומית הזאת מופקדת טאזפילם ("שש פעמים").

בגלל השמות הלא מוכרים אני ניגש לפרויקט הזה בחשש. זה יכול להיות מרהיב ומרגש (כי הנחת היסוד שאפתנית מאוד), או שזה יכול להיות מפח נפש בסגנון "מלך של קבצנים" מלפני קצת יותר מעשור. התקציר של הפרויקט הזה מספר על משפט צבאי שנערך לחייל עריק מחיל הים הישראלי ב-1956. במשפט הנאשם מגולל את סיפורו שיהיה הסרט עצמו, והוא סיפור על נקמה. מסתבר שהחייל היה עולה חדש מרומניה שבילדותו הוריו נרצחו ע"י המשטר הפשיסטי. הוא היה עד לרצח אביו, ונשבע לנקום באותו רוצח. הוא מתגלגל לצבא הישראלי, ובמקרה שומע על מקום המצאו של אותו צורר. הוא עורק מהצבא הישראלי, נוסע לאירופה, מתגייס ללגיון הזרים, ומגיע ליחידה הנשלחת למשימה בויטנאם תחת פיקודו של אותו אדם אותו הוא מתכנן להרוג…

הסיפור שאפתני מאוד, והקאסט מלא בשחקנים מאוקראינה ומרומניה, בקו-פרודוקציה ישראלית-אירופית עצומת מימדים, שיכולה להיות מרשימה מאוד, או מגוחכת ומביכה מאוד. מקווה שהאפשרות הראשונה תהיה הנכונה יותר. ועל כל מקרה, הנה עוד דוגמא לכך שהקולנוע הישראלי ב-2019 יהיה בינלאומי מאוד.

היום שאחרי לכתי – נמרוד אלדר

וחזרה לקולנוע הישראלי האינטימי יותר. הפרויקט הזה היה צריך להיות מוכן כבר בשנה שעברה, ולמרות אלמוניותו, התחילו להגיע שמועות מחדר העריכה שמדובר בפרויקט מרגש במיוחד שיכול לפרוץ קדימה, ואף לקבל הכרה בינלאומית. בתקציר של הסרט יש רק שורה אחת: אב חד הורי בגיל העמידה מתמודד עם רצונה של ביתו היחידה לשים קץ לחייה. זה נשמע כמו הנחת יסוד מדכאת במיוחד, אבל עם הטאץ' הנכון זה יכול להיות סרט יפהפה. בתפקיד הראשי מנשה נוי, שכבר הוכיח יותר מפעם אחת את יכולותיו, ואם הוא יעשה את זה נכון, הוא גם יכבוש את הלב שלנו, וגם יקבל כמה פרסים על הדרך. בתפקיד הבת המתבגרת – שחקנית שלא שמעתי עליה (עדיין) – זהר מידן.

אסיה – רותי פרי-בר

לפני קצת יותר משנתיים יצא לי להיות נוכח בסשן של פיצ'ינג של סרטים עלילתיים במסגרת צדדית של פסטיבל חיפה. הפיץ' הזכור לי ביותר הוא זה של "אסיה", בעיקר כי אני זוכר משהו מאוד נשי, אינטימי, שקט, בטוח בעצמו, ובעיקר מרגש מאוד. כדי לקבל מושג על האופי של הפרויקט העתידי של רותי פרי-בר, אפשר (ומומלץ) לקחת הפסקה של כעשרים דקות, ולצפות בסרט הגמר היפהפה שלה מבית הספר לקולנוע סם שפיגל (בלינק כאן).

כמו בסרט הקצר שלה, גם ב"אסיה" המוות ירחף מעל החיים. אסיה היא אם חד הורית לויקה, נערה בת 17 החולה במחלה סופנית. כמו כל אם וביתה, ההתנגשויות היומיומיות הן השגרה, אבל הסוף הבלתי נמנע מביא את אסיה לנסות דרכים שונות ומשונות להתקרב לבת שלה, להיות אמא, לעשות מעשה אנושי שיקרב את האם וביתה להשלמה עם המציאות, ואחת עם השניה.

אני מודה שעם כל השמות הגדולים בפוסט הזה, לצד "מאמי", זהו הפרויקט שהכי מסקרן אותי השנה.

נפילות – ארז תדמור

לא צריך להציג את ארז תדמור. אני מניח. האיש הוא פשוט במאי קולנוע שנמצא באיזשהו מרוץ חסר מנוחה. וורקוהוליק. "זרים", "סיפור גדול", "הבן של אלהים", "ארץ פצועה", "נמל בית" (חלק מהפרויקטים האלו הוא ביים בשיתוף עם אחרים, חלק בעצמו). וכשאין לו סרט ארוך בצילומים, אז הוא עושה גם קצרים. וכל הכמות הזאת לא באה על חשבון איכות – לתדמור יש מגע יד עדין בבימוי, מיומן, שאולי לא לוחץ מספיק איפה שצריך, אבל אולי לא תמיד צריך. אולי הפעם זה כנראה יבוא מבלי שצריך ללחוץ, כי הפעם מדובר בסרט שמגיע מחוויותיו האישיות הפרטיות של תדמור עצמו.

זה לא אומר שבסרטים הקודמים תדמור לא היה מעורב אישית. בפרויקטים הקודמים הוא נגע בפוליטיקה של המדינה המסובכת הזו, וניכר שהיה איכפת לו, אבל כאן, ב"נפילות", הוא מספר על הקשיים שהיו לו ולבת זוגתו להיכנס להריון. אני מניח שהוא יביא לכאן את הרגעים הכי כואבים שהיו לו, ועם לחץ או בלי, אני מניח שהדמעות יזלגו.

בהדרכתו של תדמור שחקנים כבר זכו בפרסים (מכרם ח'ורי על "הבן של אלהים", למשל), וכאן שב רועי אסף לשתף פעולה עם תדמור (אחרי שזכה בפרס האופיר על תפקידו ב"ארץ פצועה" שתדמור ביים). יחד עם אסף תשחק כאן גם נלי תגר, שכבר הוכיחה ב"חטאים" של אבי נשר שהתפקיד שלה ב"אפס ביחסי אנוש" לא היה הברקה חד פעמית, ויש בה עוד כשרון לתת הופעות מרגשות ו/או מצחיקות.

קולות רקע – יבגני רומן

כמו "נפילות", עושה רושם שגם "קולות רקע" הוא הפרויקט האישי ביותר של יוצרו. אמנם, להבנתי, סיפורו של הסרט הוא לא שחזור, אחד לאחד, של המציאות, אבל אני מניח שיש בו לא מעט חוויות שעברו על יבגני רומן ו/או על הוריו כעולים חדשים שהגיעו מרוסיה/ ברית המועצות לישראל בתחילת שנות ה-90. סיפורו של הסרט נוגע לשני אנשים מבוגרים שמגיעים משם (רוסיה) לכאן (ישראל). שם (ברוסיה) הם עסקו בדיבוב של סרטים זרים לרוסית. כאן (בישראל) מקרינים סרטים בשפתם המקורית, ועבודתם לא נחוצה. וכך הם לא רק נמצאים במקום זר המדבר בשפה משונה וזרה, הם גם צריכים להתרגל לכך שלכאורה אין להם תכלית במציאות החדשה, והם צריכים להמציא את עצמם מחדש. ובינתיים, יבגני רומן ידע למצוא גם את הרגעים המרגשים כמו גם המשעשעים הנובעים מאי הבנות קטנות של החיים. הקאסט כולל, בין היתר, את ולדימיר פרידמן, אלכסנדר סנדרוביץ', אוולין הגואל (הסרט ידבר ברובו רוסית. היא לא), ואורי קלאוזנר.

בימים אלו מוקרן בבתי הקולנוע סרטו הלא כל כך מוצלח של רומן, "מקוללים", אבל צריך לזכור שלפני כן הוא ביים את "איגור ומסע העגורים" היפהפה, ואת "האיש שבקיר" המעניין. עד עכשיו רומן סבל מחוסר מזל במפגש הסופי של סרטיו עם הקהל. צריך לקוות שהפעם מי שמטפל בתיווך של היצירה עם הקהל ידע למצוא את הבלטה עליה רומן יושב, ולתת לו את הספוטלייט הנכון במקום הנכון כדי שהוא יקבל את 15 הדקות שכנראה מגיעות לו (אני שומע על הפרויקט הזה דברים טובים כבר זמן מה).

קצפת ודובדבנים – גור בנטביץ'

ולסיום, קצת אנרגיה. לגור בנטביץ' יש סרט חדש! הללויה!

אני לא ממש יודע על מה הסרט (בנטביץ' בעצמו לא רוצה לחשוף עדיין על מה ולמה), אבל נדמה לי שיש משהו באנרגיה שבפרויקט הזה שמזכירה לי קצת את האוירה של חבורת "לול" משנות ה-70 – כלומר, הרבה חבר'ה טובים שבאים עם הרבה יצירתיות והרבה אהבה הדדית (אני מניח שלבנטביץ' עצמו יהיו השגות על האסוציאציה הזאת שלי. הוא אמר פעם בראיון שמשום מה התדמית שלו היא של סטלן, אבל הוא בעצם מגיע לסט מאוד מתוכנן וסגור על מה ואיך הוא רוצה לעשות) . אני כן יודע לספר שבקאסט הנרחב נמצאים דובר קוסשוילי, מאיה קניג (בת זוגו לחיים של בנטביץ', שגם עורכת), אלון אבוטבול (שכיכב בסרטו המונומנטלי של בנטביץ', "הכוכב הכחול"), צחי גראד, טינקרבל (ברוך שובך. התגעגענו), יובל שרף, מרקו כרמל, בנטביץ' עצמו, ועוד רבים ומעניינים. השם "קצפת ודובדבנים" הוא זמני (או שלא), ויש לי כאן הרגשה של משהו שהוא גם כיפי, וגם מרגש.

סרטו הקודם של בנטביץ' היה "לרדת מהעץ", סרט צדק חברתי שמאוד אהבתי והיה סוחף ומרגש, רק שאיכשהו לא סחף את הקהל הרחב. 2019 תהיה שנה גדושה בקולנוע ישראלי מעניין. נראה אם בנטביץ' יביא אותה באנרגיה שתמצא את המקום שלה בתודעה של הקהל הרחב.


עד כאן סקירה של כעשרה פרויקטים ישראלים שאמורים להיות מוכנים ב-2019. עושה רושם של שנה פצצה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s