גאולה: הביקורת

מאוד אהבתי את הסרט הזה כשראיתי אותו בפעם הראשונה, אז כשהוא יצא למסכים באופן רשמי, הלכתי לראות אותו שוב. אם לומר את האמת, חלק מהקסם הנפלא שחוויתי בצפיה בו בפסטיבל ירושלים – חלק מזה פג. פתאום ראיתי כמה וכמה פגמים. ועדיין – זה סרט יפהפה, מרגש, חכם, ומאוד שווה צפיה.

כי אנחנו בסך הכל בני אדם. ומלאכת החיים קשה היא. יש לנו, לכל אחד מאיתנו, סט של אמונות ומנהגים, וביום-יום אנחנו משתדלים לפעול לפיהם. אבל החיים, הו החיים. הם לפעמים לוקחים אותנו למקומות לא צפויים (ללאה שבת היה שיר כזה פעם: רק החיים לוקחים אותי; החיים, נוהגים אותי). גיבור "גאולה" עבר הרבה בחיים שלו: הוא היה זמר בלהקת רוק מבטיחה, אבל משהו בסגנון החיים החילוני הפריע לו, אז הוא חזר בתשובה. ואז אשתו נפטרה ממחלה, והשאירה לו ילדה חמודה. עכשיו הילדה בת 6 וגם היא חולה. הטיפולים יקרים, והוא מתפרנס בדוחק מכמה עבודות. אז הוא מחויב לחזור אחורה כדי לקבץ את הלהקה מפעם לצורך איסוף כסף.וזה קל להיסחף בחיים. המוסיקה לוקחת אותך למקום רגשי, וזו גם נוסטלגיה, ואלו גם החברים. קל לשכוח למה עזבת את העולם הזה מלכתחילה. אבל השקר הזה שאתה עושה בעצמך מתגנב, חופר לאט, מתפוצץ ברגע מסוים. מישהו עושה משהו, ואתה מגלה את זה, ולא יכול יותר. "גאולה", בהובלתו של משה פולקנפליק הנהדר בהופעה מרוסנת, אוהבת, המגלה את העולם הגועש בתוכו, ועם זאת משתדלת לא להתפרץ, הסרט הזה מספר על אדם שנמצא במשבר, מנסה בכל כוחו להיאחז באמונותיו, אבל החיים הם כמו סערה שחולפת על פניו, מכופפת אותו ומאיימת לשבור אותו.

ויש רגעי שבר. הילדה המתוקה הזו, היצור התמים הזה שעובר טיפולים קשים למחלה שלא באשמתה – לפעמים אתה כל כך סגור בתוך המשבר שלך שאתה לא שומע אחרים, לא שומע אותה. היא קיבלה במתנה סוכריה, והיא נפלה. אתה מבטיח לה אחרת במקום, ואתה בכלל לא שומע את מה שהיא אומרת – זו לא הסוכריה שחשובה, אלא מי שנתן לה אותה. או הרגע הזה שבו הוא מעניק ראיון – זה בסך הכל ראיון קידום מכירות, אבל הוא נשבר שם, נפתח בצורה לא רגילה, מגלה רגע אמת בתוך השקר שהוא עושה בנפשו.

"גאולה" הוא עבודה רגישה של במאים ושל שחקנים, כך שהחסרונות נסלחים. הצילום החלבי והעני לא ברור, וכשאני קצת מתעצבן מזה מגיעים רגעי ההופעה, שם הצילום פתאום זז באנרגיה שמסונכרנת למוסיקה, והעריכה מקפיצה אותי אל תוך הכיף, הנשמה של האנשים בלהקה. או קרעי התסריט שפותחים מסלולי נראטיב, ואז נזנחים (למשל, השידוכים. יש מזה קצת, אבל זה לא מנוצל מספיק דרמטית), ועדיין זה מוסיף ללחץ על האדם במרכז.

ועם החסרונות, הסרט הזה מלא באהבת אדם, ברגעי חום של עזרה הדדית, בין חברים שחיים סגנון חיים שונה – חילונים וחרדים, כולם אנשים שצריכים עזרה מדי פעם, כולם אנשים שצריכים מוסיקה מדי פעם, כולם אנשים שצריכים אהבה מדי פעם. סרט יפהפה שמגיעה לו תשומת לב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s