שתיקה רועמת: הביקורת

(שם הסרט במקור: Das schweigende Klassenzimmer)

לא מאוד אהבתי את סרטו הקודם של לארס קראומה, וכבר חשבתי לוותר על סרטו זה האחרון, אבל מכל מיני כיוונים התחילו לזרוק לי שמדובר בסרט הרבה יותר טוב, וכדאי לי, ושזה סרט "חזק", ועוד כמה סופרלטיבים. אז התרציתי. התוצאה: אכן מדובר על סרט הרבה יותר טוב מ"פריץ באואר", סרטו הקודם של אותו במאי, ועדיין, משהו בסרט הזה לא עובד.

"שתיקה רועמת" יותר טוב לטעמי מ"פריץ באואר" בעיקר כי יש בו הרבה יותר תשוקה. כמו בסרט הקודם, גם זה הנוכחי מתרחש בגרמניה של שנות ה-50. השנים שאחרי מלחמת העולם השניה. הפעם הפוקוס הוא על תוצאותיה של המלחמה ההיא – השלטון הקומוניסטי, והמלחמה הקרה עם המערב. קראומה מביים כאן דרמה פוליטית בעצם, וניכר שסיפורה של גרמניה אחרי מלחמת העולם מרתק אותו (הפעם הוא כנראה רוצה לחקות את "חיים של אחרים". לא יוצא לו), אבל לטעמי הוא טועה בדרך שלו.כי הסרט מספר על כיתה של תלמידי בית ספר. בני ובנות 16-17. משהו שהם שמעו בחדשות מדליק אותם לכדי מעשה מחאה קטן – הם שותקים בכיתה בצורה מופגנת במשך שתי דקות. התגובה של השלטונות לכדי אותו מעשה קטן היא כוחנית ומאוד לא פרופורציונלית, כך ש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת