שתיקה רועמת: הביקורת

(שם הסרט במקור: Das schweigende Klassenzimmer)

לא מאוד אהבתי את סרטו הקודם של לארס קראומה, וכבר חשבתי לוותר על סרטו זה האחרון, אבל מכל מיני כיוונים התחילו לזרוק לי שמדובר בסרט הרבה יותר טוב, וכדאי לי, ושזה סרט "חזק", ועוד כמה סופרלטיבים. אז התרציתי. התוצאה: אכן מדובר על סרט הרבה יותר טוב מ"פריץ באואר", סרטו הקודם של אותו במאי, ועדיין, משהו בסרט הזה לא עובד.

"שתיקה רועמת" יותר טוב לטעמי מ"פריץ באואר" בעיקר כי יש בו הרבה יותר תשוקה. כמו בסרט הקודם, גם זה הנוכחי מתרחש בגרמניה של שנות ה-50. השנים שאחרי מלחמת העולם השניה. הפעם הפוקוס הוא על תוצאותיה של המלחמה ההיא – השלטון הקומוניסטי, והמלחמה הקרה עם המערב. קראומה מביים כאן דרמה פוליטית בעצם, וניכר שסיפורה של גרמניה אחרי מלחמת העולם מרתק אותו (הפעם הוא כנראה רוצה לחקות את "חיים של אחרים". לא יוצא לו), אבל לטעמי הוא טועה בדרך שלו.כי הסרט מספר על כיתה של תלמידי בית ספר. בני ובנות 16-17. משהו שהם שמעו בחדשות מדליק אותם לכדי מעשה מחאה קטן – הם שותקים בכיתה בצורה מופגנת במשך שתי דקות. התגובה של השלטונות לכדי אותו מעשה קטן היא כוחנית ומאוד לא פרופורציונלית, כך שנוצר מעין סרט מתח בו ברור לחלוטין מי הטובים ומי הרעים, והכוחות עובדים כאן בצורה אמוציונלית ומרשימה מאוד. מה גם שהשחקנים מהסרט הקודם חוזרים גם לכאן, ושיתוף הפעולה שלהם עם הבמאי מלבב ונעים מאוד – בורגרט קלאוזנר, שהיה פריץ באואר בסרט הקודם על פריץ באואר – בא לכאן לתפקיד משנה מאיים במיוחד של שר החינוך; רולנד זהרפלד, שכיכב גם בסרט הקודם (וגם ב"ברברה" וב"פניקס" הנהדרים של כריסטיאן פצולד, וגם ב"פורצת" של הגר בן אשר) – נדמה שהוא הוסיף למשקלו כמה וכמה קילוגרמים, וזה מאפשר לגופו להיות מאיים אבל גם מחבק, כמו שאבא צריך להיות, ומיכאל גוויסדק ("היום שבו לא נולדתי", "או בוי") נהדר בתפקיד קטן של הדוד ההומוסקסואל, שיודע להגות את המילים בקצב איטי שכזה שמוכיח שיש לו חכמת חיים (אגב, יש משהו מטריד בעיסוק של הבמאי קראומה בהומוסקסואליות בצל הפוליטיקה הגרמנית של שנות ה-50. סביר להניח שבזמן ההוא לא ידעו בכלל איך להתמודד עם מושג ההומוסקסאוליות, וכבר סרט שני רצוף היא מופיעה כאלמנט משני בסיפור. או שהקראומה הזה יעשה סרט על זה, או שיעיף את האלמנט הזה מהסיפור בכלל).

הבעיה שלי עם הסרט מתחילה בעובדה שמדובר בבני נוער. טינאייג'רים. ככאלו, הם צריכים להתעניין במין השני. או במין שלהם. או במין. ציצים, אתם יודעים. אהבות ראשונות. דאגות פשוטות של יום-יום. אז כן, זה באמת מתחיל מציצים. שני בנים שמעו שבסרט מסוים יש ציצים, אז הם מתפלחים לקולנוע. אבל מהר מאוד הם מפתחים מודעות פוליטית, וזו תופסת את מרכז הבמה במשך רוב הסרט. בני הנוער מפתחים מודעות פוליטית ראויה להערכה, אבל הדברים מתרחשים במהירות רבה מדי, כך שאני לא ממש מבין איך בני הנוער שאמורים להתעניין בעניינים של בני נוער מתחילים פתאום להתעניין בגורלה של מדינה.

פיתוח סיפורי המשנה בסרט מאוד לוקה בחסר. יש נסיון מסכן לפתח נראטיב של אהבה ראשונה בין בחורה אחת לבין אחד הבחורים, ואח"כ היא עוברת לבחור אחר, אבל אין כאן תשוקה אמיתית. גם הסיפורים של הדמויות הנעריות המרכזיות עם המשפחות שלהם לא מפותחים מספיק, וכך מה שנשאר הוא הסיפור המרכזי – המחאה הפוליטית הקטנה שמתפתחת למימדים מפחידים למדי. אבל אם פוליטיקה לא משפיעה באופן ישיר על החיים הפרטיים היא לא באמת מעניינת אותי, לא באמת מרגשת אותי, לא באמת לוקחת אותי למסע שבו כדאי ונחוץ להקריב את החיים שלך למען האמונות שלך. הנערים והנערות האלו לא באמת אוהבים, או לא באמת חרמנים, או לא באמת מתעסקים ברגשות ובתחביבים, והפוליטיקה הזו לא באמת מפריעה להם בחיים האלו, כך שאני לא באמת נסחפתי עם התשוקה הגדולה למחות על השלטון. לא הבנתי מה שם הפריע להם כל כך כדי שהם יצאו למסע כל כך קיצוני, וכך אני די התרשמתי מהסרט, אבל לא התרגשתי ממנו.

וכך הסרט הזה אולי הרבה פחות יבש מהסרט הקודם, אבל הוא עדיין לא ריגש אותי מספיק כדי שיהיה אכפת לי מגורלותיהם של גיבורי הסרט, או מהסרט עצמו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s