לזרו השמח: הביקורת

(שם הסרט במקור: Lazzaro Felice)

לא הבנתי.

"לזרו השמח" הוא סרט פנטסטי (מלשון פנטסיה), שממריא למחוזות דמיון מרשימים ביותר. אני רק לא הבנתי מה לעזאזל הסרט הזה רוצה ממני.

יש כאן תיאור מלא אמפטיה של קהילת איכרים הנשלטת ע"י המעמד העשיר. יש מזימה של בן העשירים כנגד אימו. הוא נעזר בלזרו, מהמעמד הנמוך. קו הנראטיב הזה כולל כמה סצינות בודדות, ונזנח מהר מאוד.

הסרט מתחיל בסצינת חיזור מקסימה, שלאחריה סצינת מסיבת אירוסין קצרה. מי הדמויות האלו, ומה קורה איתן בהמשך? לא ממש משנה. הסרט לא ממש מתעניין בזה.

ולזרו? הוא סתם נער פראייר. אחרי אותה סצינת אירוסין הוא מתבקש ע"י אחד האנשים: בוא, תחליף אותי שניה, אני כבר חוזר. ההוא לא חזר כל הלילה. האם לזארו מתעצבן? מתרגש ממשהו? ממש לא. כמה סצינות לאחר מכן, לזרו שואל את בנות הכפר: רוצות קפה?, כן, לך תכין – הן עונות לו. כשהוא חוזר עם הקפה, הן כבר הלכו פרחו משם. האם הוא מתעצבן? לא ולא.

בכלל, לזרו הזה, כלומר, השחקן שמשחק אותו, אחד בשם אדריאנו טראדיולי, יש לו הבעת פנים אחת לכל אורך הסרט. הבעה של תמהון לא מוסבר מכל מה שמתרחש סביבו. הוא משתדל לעזור לכל אחד, אבל אין לו שום רצונות משלו. בחלק הראשון של הסרט זה סתם מוזר. בחלק השני של הסרט זה מתבקש, כי הסרט עובר למחוזות הדמיון, אבל שם אין לי ממש דמות ללכת איתה, דמות שבאמת יהיה אכפת לה ממשהו, דמות שיש לה כיוון מסוים במסע המשונה הזה, וכך אני מביט בהערכה על המצאות התסריט המשונות, אבל לא ממש יודע מה אני אמור להרגיש כלפי כל זה.

כי בחלק השני הסרט עובר אל העיר. בזכרוני העליתי באוב את אחד הסרטים הכי מקוריים של השנים האחרונות – "חיות הדרום הפראי". גם שם, כמו בסרט האיטלקי הזה, היתה הרעפת אהבה אדירה לאנשים החיים בעוני, בתנאים לא תנאים, ומצד שני, כשהם עוברים לעיר, אנו מבינים שזה לא מקומם, והם אנשים היודעים וצריכים לחיות רק כפי שהם מבינים, ללא הכתבה מלמעלה, מה"נאורים" יותר. הבעיה של "לזרו השמח" היא, שבניגוד ל"חיות הדרום הפראי", אין בסרט הזה דמויות ללכת איתן. הרי כל מי שזוכר את הסרט הנהדר של בן צייטלין, לא שכח את הילדה הנפלאה ההיא, או את אבא שלה, הפגוע אבל גם האוהב. כאן, בסרט האיטלקי, יש אחד לזארו, פראייר תמהוני חסר כל רגש, ועוד כמה אינדיבידואלים שאולי בונים קהילה חמה, אבל ללא ייחודיות פרטית של אף אחד, ועם קווי נראטיב רזים מאוד שלא ממש מתפתחים לכדי משהו ממשי שירגש אותי.

אז זה לא ממש משנה שהדמיון של הסרט ממריא למקומות יפים מאוד. אין לי עוגן רגשי ללכת איתו. וזה לא ממש משנה שיש כאן פגישה מחודשת עם כמה שחקנים אהובים, כמו למשל ניקולטה בראסקי (בת זוגתו של רוברטו בניני), או סרג'י לופז, שחקן ספרדי אהוב ("המבוך של פאן"), שעשה כמה סרטים בצרפת ("הארי חבר אמיתי", "יחסים פורנוגרפים"), והנה, מסתבר שהוא יודע גם איטלקית, והוא נהדר בתפקיד אב המשפחה המאולתרת אליה מסתפח לזארו בחלק השני של הסרט. גם לא ממש משנה הדמיון המרשים והאמפטיה הניכרת של אליצ'ה רורוואכר, הבמאית והתסריטאית של הסרט הזה (שמביאה לסרטים שלה גם את אלבה רורוואכר, שחקנית נהדרת, שהיא גם אחותה) – כל זה אולי יפה, אבל אני צפיתי בסרט הזה בתמהון, כי אני אולי התרשמתי מהעושר הרעיוני של הסרט, אבל הדמויות שבמרכז הסרט היו תמהוניות, בעיקר לזארו המשונה, שדבר לא נוגע בו, וכך דבר לא נוגע גם בי.

סרט מרשים שלא ממש אכפת לי ממנו, כי לא הבנתי מה לעזאזל הוא רוצה ממני. סרט תמהוני.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s