סיכום שנת 2018

היתה שנה קשה.

אני מניח שגם אתם, כמוני, הרגשתם במהלך חלק לא קטן מהשנה הזאת ש"אין מה לראות". העפתם מבט בהיצע של הסרטים המוצגים בבתי הקולנוע בישראל, ולא ממש ידעתם מה לעשות. רוצים לראות סרטים, ללכת לקולנוע, להתבדר, להתרגש – אבל ההיצע דל, בינוני, חלש, לא ממש מעניין.

לוח ההפצה מתנהל בדרך כלל לפי חוקיות מסוימת. האוסקר בתחילת השנה מביא איתו למסכים את הסרטים המסקרנים, ולקראת סוף השנה מתחילים להגיע הסרטים של האוסקר הבא. השנה (2018) אמנם התחילה טוב, עם כמה סרטים מעולים, אבל עם התפוגגות טקס האוסקר, נשארנו עם חודשים ארוכים של תסכול. המפיצים בישראל כמעט ולא לוקחים סיכונים על סרטים מאתגרים, ואנחנו נשארים עם סרטים שמראש מוותרים על שאיפות אמנותיות. סרטים כמו "אהבה מריקוד ראשון" – לא סרט רע, אבל הו, כל כך צפוי ולא מרגש. או "האישה", שהיה כל כך לא מסקרן, שויתרתי על הצפיה בו.

מה גם שהקולנוע הישראלי השנה היה חלש יחסית, ולא מילא את הפערים. "האופה מברלין" יצא בשבוע האחרון של השנה שעברה, והיה להיט קטן ומרגש בתחילת השנה. עברה כמעט חצי שנה עד שהגיע סרט ישראלי נוסף שיצר קליק עם הקהל הישראלי – "הבלתי רשמיים" החביב של אלירן מלכה (שהוא בעיניי בעיקר הבטחה מסקרנת לעתיד. "הבלתי רשמיים" בעיניי הוא פצצת אנרגיה מרשימה, אבל לא שלמה עדיין כסרט דרמטי). ורק ממש לקראת סוף השנה הגיע הסרט שהיה אחד הלהיטים הגדולים של השנה בכל קנה מידה – "סיפור אחר" של אבי נשר. כל השאר, גם אם היו סרטים לא רעים בעיניי, די נפלו אל השכחה.

כל שנה, בסיכום השנה, אני פורס כאן שתי רשימות של סרטים שהיו בעיניי הכי טובים. רשימה אחת מתרכזת בסרטים שהופצו לקהל הרחב, והשניה מתרכזת בסרטים שראיתי בפסטיבלים שונים והמפיצים נמנעו מלגעת בהם. השנה הפער בין שתי הקטגוריות קיצוני במיוחד. איזה מזל שסרטי שני הפיצו כאן את "רומא". הסרט הכי טוב עכשיו בקולנוע. אחרת לא היתה תקומה לשנה הזאת. אני מאוד מקווה שהמפיצים יבינו שהבילוי בקולנוע הוא חוויה שלטעמי אין לה תחליף (למרות מה שנטפליקס היו רוצים שתחשבו), וכדי שהבילוי הזה יהיה כדאי, צריך שיהיו בקולנוע סרטים טובים, מעניינים, לפעמים אפילו מעוררי מחלוקת, סרטים שיוצרים דיון, מבדרים, מטלטלים, מצחיקים, מרגשים – סרטים שיש בהם אורך רוח, ולא סרטים שמוותרים מראש על האמביציה הזאת (ומהבחינה הזאת אני מעדיף את "החיים האלו" החלש אבל האמביציוזי מאוד, על "אהבה מריקוד ראשון" החביב, אבל הכל כך חסר השראה).

ובכל זאת, לא הכל היה רע. הצלחתי, איכשהו, לקבץ לכאן רשימה של עשרה סרטים שכן אהבתי השנה בקולנוע. זה שהופץ לקהל הרחב. ואפילו היו כמה סרטים שהשארתי מחוץ לעשיריה שלי. למשל: "בחזרה מטואיצ'י", סרט עם לא מעט חסרונות, אבל עם עבודת משחק הרואית של דניאל רדקליף בתפקיד יוסי גינסבורג הישראלי; "הפרעה בקצב הלב" הרוסי, לא סרט גדול, אבל ככל שהתרחקתי מהצפיה בו, הוא רק התנחל בלב שלי יותר; "כוכבים חיים לנצח", סרט שלא זכה להצלחה, אבל היה יצירת אמנות רגישה ויפה (וג'יימי בל מצוין שם. חכו חכו. מתישהו ב-2019 יגיע לכאן "עור" היפה שגיא נתיב הישראלי ביים, וג'יימי בל משחק בתפקיד הראשי. בל אדיר שם); "אני טוניה", סרט סוחף שמגיע מהקישקעס; ו"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", סרט רגיש וגם מצחיק, אלים מאוד, ובעת ובעונה אחת תוהה על התוחלת שבאלימות.

יש לי גם רשימה של עשרה סרטים שאהבתי בקולנוע השנה, ולא הופצו לקהל הרחב. היא תגיע אחרי העשיריה של הסרטים שכן הופצו. והם:

10. אי הכלבים (Isle of Dogs) – ווס אנדרסון (ארה"ב)

סרט מאוד מהנה, במיטב המסורת של ווס אנדרסון, עם ההומור המאוד מיוחד שלו, והעיצוב האמנותי המאוד מובחן שלו, ועם הקולות המאוד מוכרים שמלווים את אנדרסון כבר קרוב לשני עשורים, ועדיין, השילוב היוצא דופן בין שני עולמות – יפני ואמריקאי, עם תרגום מתוחכם בגוף הסרט, ותוספת של ביקורת נוקבת נגד הנשיא המכהן של ארה"ב ומדיניותו נגד זרים, והכל באנימציה – הכל התקבץ לתוך סרט שהוא יצירת אמנות מאוד מבדרת, אבל גם כזאת שמגרה את המחשבה. והכל באנימציה, מה שמאפשר לדמיון האנדרסוני הידוע להתפרע יותר מהרגיל (הוא כבר עשה את זה לפני כעשור ב"מר שועל המהולל". גם הסרט ההוא היה נהדר).

9. טרנזיט (Transit) – כריסטיאן פצולד (גרמניה)

אני מאוד אוהב את העבודה של כריסטיאן פצולד. אמנם רק 2 מסרטיו הופצו בישראל, אבל יצא לי לראות גם כמה סרטים אחרים שהוא עשה, והוא אחד הבמאים שאני הכי אוהב בעולם. סרטיו אלגנטים, מנומסים, מאופקים, אבל גם מרגשים, יפהפיים, וחכמים. תמיד יש רעיון מרכזי בבסיס היצירה, אבל הוא לעולם לא מוותר על האנושיות. ב"טרנזיט" עושה פצולד סוג של מחווה ל"קזבלנקה" הקלאסי, והוא מעתיק את קו הסיפור הבסיסי – גבר נרדף ע"י משטר פשיסטי ומגיע לנקודת מעבר (טרנזיט) שם הוא מחכה לרגע שבו יזכה לעבור משם לעולם החופשי – אבל הוא עושה כמה שינויים ועדכונים ההופכים את הסרט הנוכחי למשל מרגש ודי מפחיד. השינוי העיקרי הוא מחיקת הפרטים המזהים. לא מדובר בנאצים, אלא בשלטון פאשיסטי כלשהו. בתקופת זמן לא מוגדרת. וזה עוזר להביא את הסיטואציה המפחידה הזאת קרוב מאוד אלי, לראות סרט בגרמנית המתרחש בצרפת, ולחשוב על ישראל. כי יש בסרט לא מעט רפרנסים ליצירות אמנות, ולרדיפה שהאמנים חשים, ובאותו זמן אני יושב וחושב על ההיא שאמרה "מה זה שווה אם אנחנו לא שולטים בו". ואת כל זה עוטף פצולד באנושיות חמה, באהבה, ברגישות. סרט יפהפה של במאי נהדר.

8. מייגן לוי (Megan Leavy) – גבריאלה קופרת'וויית (ארה"ב)

הסרט הזה איחר מאוד להגיע לישראל, וכשהוא כבר הגיע הוא לא זכה להצלחה, וחבל. כי ניגשתי לסרט בתקווה, אבל גם בחשש. את הטריילר לסרט ראיתי בערך שנה לפני שהסרט יצא כאן, והיו בו רגעים מרגשים לצד רגעים קצת ילדותיים. כי כן, יש כאן כלב, אבל גם, יש כאן בסך הכל כלב. זה יכול בקלות להפוך לסרט וולט דיסני דביק. כשראיתי (סוף סוף) את הסרט גיליתי יצירה מרגשת, אבל גם חכמה. הרי בתוך הסיפור הזה על כלב שמגלה פצצות ומזהיר מפניהן את החיילים שאיתם הוא משרת בעירק, יש כאן סיפור על אשה צעירה שעוברת תהליך בסופו היא תמצא את התשוקה שלה בחיים, תדע מה היא רוצה לעשות בחיים, מה תהיה הקריירה שלה, למה היא תקדיש את זמנה – והסרט הזה מעביר אותנו בסבלנות את התהליך הזה עם שחקנית אחת נהדרת – קייט מארה – ועם בימוי סבלני ורגיש. "מייגן לוי" הוא סרט שעבר כאן מהר מדי, וחבל.

7. העיתון (The Post) – סטיבן ספילברג (ארה"ב)

לפני שניגשתי לראות את הסרט הזה חשבתי שתהיה בו מיומנות קולנועית של במאי ותיק, אבל שהוא יהיה מאוד צפוי. הרי זה די ברור שהסרט מספר על חשיפות עיתונאיות בזמן ניקסון, אבל הוא מתייחס למה שקורה עכשיו עם הנשיא טראמפ. "העיתון" התגלה כסרט מפתיע. לא רק שיש בו עבודה קולנועית מרשימה (עם צילום ועריכה דינמיים שהופכים את הסרט הזה לרגעים למותחן של ממש שמושיב אותי על קצה הכסא), אלא, מסתבר, יש ב"עיתון" גם זוית אנושית נשית מפתיעה, באדיבות עבודתה הנהדרת של מריל סטריפ. חשיפת המסמכים האלו היא לא רק הדבר הנכון לעשות במדינה דמוקרטית, אלא גם הדבר הנכון לעשות ברמה הכי פרטית ואישית, כדי שהאשה הזאת תשחרר את עצמה מהתלות בגברים, כדי להיות אשה עצמאית. סרט מרתק וחכם.

6. גאולה – יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב (ישראל)

פשוט סרט מאוד מרגש. וחכם. ומרגש. נכון, הצילום לא נעים לעין, ונכון שהתסריט קצת מחפף, אבל יש כאן מחשבה עמוקה על אמונותיו של אדם, על הקלות שבה אנחנו נסחפים אחרי החיים, ועל המקום שבו אנחנו חייבים לעצור את החיים ולבדוק את עצמנו, את המקום שבו אנחנו נמצאים אל מול הערכים שאנחנו מאמינים בהם. וכל זה בתוך סיפור מרגש במיוחד על אב שמבקש בכל כוחו הדל להציל את הבת שלו. אה, וגם משה פולקנפליק. שחקן נהדר. סרט יפהפה בבתי הקולנוע עכשיו.

5. סיפור אחר – אבי נשר (ישראל)

וזה כבר סיפור אחר לגמרי. המיומנות הבימויית של אבי נשר לא הפתיעה אותי, אבל האפקטיביות והחוכמה של נשר ב"סיפור אחר" כן. מבט מלא חמלה באנשים מכל מיני סוגים. בחירה במצבים קיצוניים בכוונה, ועדיין הענקת אהבה ומבט לא שופט גם למקומות לא קונבנציונלים. אשה החברה בכת – זה לא רע הכרחי. העולם החרדי – זה לא רע הכרחי. לכל אחד יש סיפור אחר – זה שאנחנו מסתכלים עליו במבט חטוף ומיד שופטים אותו, וזה שרואים כשבאמת מסתכלים עליו מבפנים. ו"סיפור אחר" של אבי נשר נכנס לעובי הקורה של הסיפורים האחרים של האנשים האחרים, ומביא מבט אוהב לכל אחד ואחת. סרט יפהפה וחכם.

4. משודרג (Upgrade) – לי וואנל (אוסטרליה)

ההפתעה הכי גדולה שהיתה לי בקולנוע השנה. סרט אקשן פסיכי של יוצר סדרת "המסור" – זה לא היה אמור להיות סרט שאני בכלל אתיחס אליו, אבל יצא שהקדשתי לו זמן, ובאופן מאוד לא צפוי, התברר שלא רק מדובר בסרט אקשן סוחף ומקורי, אלא בסרט אינטלגנטי המנהל דיון מרתק ביחסי הגומלין אדם-מכונה, והאם הטכנולוגיה המתקדמת עוזרת לאנושות, או שאולי היא משתלטת על המין האנושי ובעצם מכחידה את האנושות מבפנים. סרט סוחף, אפילו מרגש, ועם כמה סצינות עוצרות נשימה בתעוזה שלהן. וכן, גם ממריץ אדרנלין. חוויה נפלאה שהיתה בקולנוע השנה לזמן קצר מדי.

3. פדינגטון 2 (Paddington 2) – פול קינג (אנגליה)

עוד הפתעה לא צפויה שהיתה לי השנה בקולנוע. אני לא הכרתי את הדמות הזו של פדינגטון, ובהתאמה, לא ראיתי את הסרט הראשון. אבל, הסתבר לי, הסרט השני לא רק שעומד בפני עצמו, הוא הרבה יותר מסתם "בואו תראו את הדמות האהובה עליכם בקולנוע". הסרט הזה הוא, בפשטות, שיר אהבה לאנגליה. לאופי האנגלי. לאמונה בטוב שבבסיסו של כל אדם, בעיקר אם הוא גר באנגליה. אפילו יו גרנט, המפליא כאן לשחק את האיש הרע, אפילו בו יש קצת טוב. וגלריית השחקנים המתקבצים לכאן היא מהמשובחים שיש לאנגליה להציג, וניכר שכל אחד ואחד מהם נהנו לעשות סרט תמים ומחמם לב שכזה, שבא מאהבה טהורה לאדם ולאופי האנגלי. בנוסף, פול קינג הבמאי, שגם השתתף בכתיבת התסריט, מוצא שאר רוח בהמצאות קולנועיות יפהפהיות, ומוביל את הדמויות במסע הרפתקאות מרתק, בוחן כל הזמן את הטוב הזה, ועדיין מצליח להכניע את הרע. סרט מלבב, מרהיב, ומלהיב.

2. רומא (Roma) – אלפונסו קוארון (מקסיקו)

ההפצה של הסרט הזה עמדה בספק, אבל איכשהו הסרט הזה נמצא ממש עכשיו על המסכים, וזוהי פשוט חובה לראותו. השילוב בין הגדול לקטן, בין האינטימי לעצום, בין הפרטי ללאומי, בין החיים שלנו בבלטה הקטנה שלנו לבין המקום של אותה בלטה בעולם המשונה הזה שמסביבנו – אלפונסו קוארון עושה סרט אישי שמספר על עוזרת הבית שלו בשנות ה-70, אבל הוא מצליח לגרום לי, בסדרה של סצינות נפלאות, לחשוב על עצמי, על המקום הפרטי שלי, ועל מערכת היחסים שלי עם הסובבים אותי – בעבודה שלי, במדינה שלי, בעולם שלי. סרט צנוע, ועם זאת גדול מהחיים. סרט מרגש וקטן, ועם זאת פילוסופי ובעל חשיבות. סרט נפלא.

1. אשה פנטסטית (Una Mujer Fantástica) – סבסטיאן ליילו (צ'ילה)

פעמיים ראיתי את הסרט הזה. פעמיים התרגשתי מאוד. פעמיים נפתח אצלי הלב, כמו גם התודעה, המחשבה על אנשים שאולי נדמים לנו משונים, אבל הם בעצם כמוני, כמוך. טרנסג'נדרים. אנשים שהם לא הומוסקסאולים (כבר למדנו לכבד אותם. חלקנו, לפחות) ולא לסביות (למדנו לכבד אותן. חלקנו, לפחות), אבל הם/הן יודעים/ות בדיוק מה הם/ן רוצים/ות, גם אם אותנו, הסטרייטים, זה מבלבל. ומצידנו, וגם אם אנחנו לא מבינים את זה, אנחנו חייבים להתייחס לטרנסים כבני אדם לכל דבר. נשמע אולי טריוויאלי, אבל מסתבר שלא. והסרט הזה יודע להיכנס אל תוך נשמתה של אשה טרנסג'נדרית, אשה פנטסטית, ולהוביל אותי ביחד איתה במאבק להכרה, בנחישות ובעקשנות, גורם לי להעריץ את האשה הזאת, שהיא טרנסג'נדרית, אבל היא קודם כל אשה. פנטסטית. סרט מצוין בעיניי, מרגש, וכזה שמגרה את המחשבה, משנה את תפיסת העולם שלי, בגלל שהוא בא מאהבה. הסרט הכי מצוין לטעמי שהיה על המסכים בישראל.


אז אלו היו עשרת הסרטים שהצלחתי לגרד מההיצע הגדול (בכמות) אבל העני (באיכות) שהונח בפני צופה הקולנוע הרגיל בישראל של 2018. אבל היו לא מעט סרטים מצוינים שראיתי השנה ולא הופצו בישראל. למשל, "הבן של ז'אן" הצרפתי/ קנדי, סרט עדין ויפהפה של פיליפ לוארה, שממשיך להוכיח שהוא במאי כשרוני ועדין שיודע לספר סיפורים אנושיים חמים ומרגשים (בעבר הופצו בישראל סרטיו היפים "אל תדאגו, אני בסדר", "המגדלור", ו"Welcome"); עוד למשל, "הגחליליות עזבו", סיפור התבגרות עדין ומרגש מקנדה; למשל נוסף, "צעד אחד מאחורי השרף", זוכה פרס האקדמיה הרומנית 2018, סרט שבודק לעומק את השחיתות והרקבון בממסד הדתי, ועם זאת יודע להיות כן ולומר שמשהו שם, בבסיס, בכל זאת אמיתי, והמקור לרצון לשרת את האל מגיע, בכל זאת, מאמונה בסיסית ראויה לשבח; ועוד סרט מרשים שלא הופץ בישראל היה "עד קצה היכולת", תיעוד מחריד של משטר אימונים קשוח מאוד של מתעמלת אמנותית מרוסיה.

והיו עוד עשרה (לפחות). אלו הסרטים הכי מצוינים שראיתי השנה בקולנוע בהזדמנויות שונות, והמפיצים החליטו, משום מה, לא להפיץ בישראל (הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי, כדי לשמן לכם את בלוטות הציפיה. תנסו למצוא את הסרטים האלו בפלטפורמות אחרות. לא אידאלי, אבל כדאי):

10. במעברים (In den Gängen) – תומאס שטובר (גרמניה)

סרט עדין ויפהפה המחפש קצת רוך, קצת אנושיות, בעולם קר ומתכתי. בחור צעיר (פרנץ רוגובסקי, "טרנזיט") מתחיל לעבוד בסופרמרקט. הוא שקט ומופנם, אבל הוא עושה את העבודה. הוא גם לומד לנהוג במלגזה לקראת מבחן הסמכה. חבריו לעבודה מתייחסים אליו בחום, והוא מתחיל לפתח התאהבות באחת העובדות, זאת שמסדרת את השוקולדים על המדפים (סנדרה הולר, "טוני ארדמן"). האם אהבה בכלל אפשרית בסביבה האורבנית והצרכנית חסרת הרחמים שבה אנחנו חיים?

הסרט העדין והשקט הזה מביא איתו תשובה פסימית (לא, אין מצב לאהבה), אבל עם תקווה קטנה בכל זאת (כן ניתן לגנוב כמה רגעי רוך בכל זאת), והכל עטוף בסרט מופנם, רגיש, ובטיפול אינטלגנטי של במאי שיודע לשלב תמונה ומוסיקה בחוכמה, ולקבוע קצב מדוד לדרמה אנושית עדינה ומרגשת.

9. רוזי (Rosie) – פאדי ברת'נאך (אירלנד)

שובר את הלב, הסרט הזה. שתי יממות בחייה של רוזי, אם למשפחה חסרת בית. יש לה בן זוג, ושלושה ילדים. ואין לה בית. לא היה להם מספיק כסף לשלם את שכר הדירה, ועכשיו הם באוטו. הסרט בנוי ממסע ארוך ומייאש למציאת גג ללילה. משרד הרווחה בדבלין נתן לה שלושה דפים של מספרי טלפון של מלונות פוטנציאלים (שהרווחה תשלם על השהייה בהם), ורוזי מתקשרת באמוק לכל מספרי הטלפון בתקווה לגג זמני, לשבוע, לשלושה ימים, אפילו רק ללילה אחד…

ובאמצע יש ילדים שצריך לטפל בהם. ובן זוג שהולך לעבודה. וייאוש מהמצב. אבל היא בכל זאת ממשיכה קדימה. סרט שובר לב על אשה הרואית שלא מגיעה לה המצב הזה. אבל זה מה שיש. בינתיים.

8. אהבה ועולם תחתון (Ammore e Malavita) – האחים מאנטי (איטליה)

אני לא אוהב מיוזיקלס. הקצב שלהם מעצבן אותי. הסיפור מתחיל, ונעצר בשביל נאמבר מוזיקלי. ואז ממשיך עוד קצת, ושוב נעצר. וכך שוב ושוב, עד הסוף. די מהר מתברר שזה השואו שחשוב כאן, ולא האנשים. "אהבה ועולם תחתון", הזוכה הגדול של פרסי דוד די דונטלו של האקדמיה האיטלקית לשנה זו, הוא יוצא דופן. סרט כיפי שהוא מחזמר, אבל השירים בו לא תוקעים את העלילה, אלא מושכים אותה קדימה. מהתלת מאפיה משעשעת עם הרבה שירים, עם טוויסט בסוף, ועם…אהבה. ניכר שהאחים מאנטי מכירים את החומר שהם עובדים איתו, והם יודעים גם לשחק עם הקונבנציות, לבנות סרט שהוא גם סיפור פשע מותח, גם קומדית טעויות משעשעת, וגם מחזמר עם שואו מרשים. מעין משחק עם ז'אנרים שיוצר פיוז'ן קולנועי סוחף וכיפי.

7. RBG – רות' ביידר גינזבורג (RBG – Ruth Bader Ginsburg) – ג'ולי כהן, בטסי ווסט (ארה"ב)

סרט על שופטת בית משפט עליון בארצות הברית לא נשמע כמו משהו מעורר תיאבון או ציפיה, אבל תוך כמה דקות בודדות נכבשתי בקסמה של האשה המיוחדת הזאת. היא אינטלגנטית, חריפה, יודעת להקשיב, לספוג, לעבד את המידע, ואז לתת תשובה מוחצת. והכל בנועם, בחיוך, אבל גם בנחישות. לכל אורך הקריירה המשפטית שלה, רות' ביידר גינזבורג נלחמה למען זכויות נשים. היא לקחה על עצמה תיקים הנוגעים לאפליה על רקע מיני (כולל אחד של גבר שסבל מאפליה שכזאת), ובעקשנות מרשימה, בתנאים לא קלים, בנועם, בנימוס, אבל בנחישות, רות' ביידר גינזבורג ממש שינתה את המציאות. והסרט הזה הוא כמו האשה שבמרכזו – נעים, מנומס, יסודי, אוהב, אינטלגנטי. סרט ואשה מעוררי השראה.

* בקרוב צריך לעלות בבתי הקולנוע בארץ ובעולם סרט עלילתי המתבסס על סיפורה של השופטת המדהימה הזאת (שם הסרט במקור: On the Basis of Sex. בעברית יקראו לו "המין החזק"). אני בספק אם הגישה ההוליוודית תהיה אפקטיבית כמו הדוקומנטרית.

6. אחיות – דנאי אילון (ישראל)

פשוט סרט מרגש מאוד. סרט דוקומנטרי שלא נראה דוקומנטרי, עם צילום מוקפד ויפהפה, עם סבלנות, ועם אינטלגנציה רגשית. סיפורן של שתי אחיות: אחת התנצרה ועברה לגור ביוון, במנזר. השניה חיה בחיפה, ומחפשת לחדש את הקשר אחרי שנים של נתק. שני עולמות שונים מחפשים להבין אחד את השני, ליצור קשר אחד עם השני, גם אם יש אי הסכמות ואי הבנות. יש נסיון גישור בין העולמות, שהוא אולי לא אפשרי, אבל הנסיון הוא הכרחי, כי יש כאן אהבה של אחיות, מעל הכל. סיפור אנושי חם ועצוב, שבו אחות אחת מנסה לעזור לשניה, ואולי היא לא יכולה. אבל לפחות היא מנסה. והעשיה הקולנועית עוקבת בסבלנות, באהבה, ובצילום יפהפה, אחרי הסיפור המרגש הזה. סרט נפלא.

5. לא אכפת לי אם ההסטוריה תזכור אותנו כברברים (Îmi este Indiferent daca în Istorie vom intra ca Barbari) – ראדו ז'ודה (רומניה)

עם כל סרט שראדו ז'ודה עושה הוא מתגלה כאחד הבמאים הנועזים, המרתקים, והחשובים הפועלים היום בעולם. לז'ודה אכפת מאוד מהמצב הפוליטי ברומניה של היום, והוא חותך בסכין מנתחים את הגזענות החיה ובועטת היום, שם, ברומניה. הסרט הארוך (שעתיים וחצי) והמהמם הזה מספר את סיפורה של בחורה צעירה המבקשת להעלות שחזור של טבח שהצבא הרומני עשה ביהודים במלחמת העולם השניה. האירוע הזה אמור להיות חלק מיום חגיגי בכיכר העיר, והעיריה (המדינה) מממנת את זה, אז נציג המדינה מנסה לצנזר אותה. "חופש המימון" גרסת רומניה. אמנם הכל נעשה מאוד בנחמדות, אבל שיטת מירי רגב פועלת גם ברומניה. ואז מגיעה חצי השעה האחרונה של הסרט, תיעוד האירוע עצמו, והוא מדהים וגורם לי להלם, לא רק בגלל שחזור האירועים, אלא גם בגלל התגובה אליהם. ומכיוון שמדובר באחורי הקלעים של יצירה, ז'ודה מרשה לעצמו לשחק עם אמצעי המבע, להראות את המקרופון בפריים, ושחקנים המסתכלים אל העדשה, והכל עובר כיצירה חיה ואורגנית, ממש כמו שהגזענות עדיין קיימת במציאות של היום. סרט שדורש סבלנות, אבל הוא מדהים ועוצר נשימה.

4. תלמה (Thelma) – יואכים טרייר (נורבגיה)

לא ממש ברור לי למה הסרט הזה לא הופץ. הוא היה של סרטי שני (בתי קולנוע "לב"), והוא היה נציג נורבגיה לאוסקר בשנה שעברה. והוא סרט מדהים. סיפר אהבתה הראשונה של נערה לנערה אחרת הופך למסובך הרבה יותר כשמתברר שגיבורת הסרט מגיעה מרקע דתי אדוק, ובמקביל, היא גם מתחילה לחוות סדרה של התקפות אפילפטיות, שיש בהן אלמנט על טבעי. דרך סיפור אהבה גדולה מקיים הבמאי יואכים טרייר דיון מורכב ביחסי הגומלין בין העולם הדתי לזה החילוני, בהכרה בכך שאמנם יש עולם על טבעי מעבר ליכולת ההבנה האנושית, אבל יש גם יותר מדרך אחת לחיות את העולם הזה, לא רק דרך הציות הדתי האדוק. סרט אנושי, חם, מרגש, וגם מאוד אינטלגנטי, שעטוף בעשיה קולנועית מיומנת ומרשימה מאוד.

3. גבול (Gräns) – עלי עבאסי (שבדיה)

סרט כל כך מיוחד ויוצא דופן, ועם זאת, סרט שמספר סיפור מאוד מרגש. סיפור התאהבות של אשה אחת בגבר. רק אחרי שהיא נשבתה בקסמו היא מתחילה לגלות שהגבר הזה הוא בעצם סוג של שטן. האשה, כמו הגבר, שניהם שייכים לגזע מיוחד. טרולים. סוג של עם נבחר. האם זה אומר שמותר להם להתאכזר אל אחרים רק בגלל היותם כל כך מיוחדים? כשהיא תתעורר מחלום ההתאהבות המתוק, האם זה יהיה מאוחר מדי להיות נאמנה למצפון? האם יהיה בה בכלל הכוח להיפרד מהגבר הזה כשהיא מגלה שהוא משתמש בה כדי לצבור כוח, כדי לכבוש את העולם? סרט שמספר סיפור כל כך יוצא דופן, אבל משתמש ברגישות הלכאורה קונבנציונלית של סיפורי אהבה מצויים. סרט מקורי, מרגש, ומעורר מחשבה. סרט מצוין.

2. מי ישיר לך שיר (Quién te Cantará) – קרלוס ורמוט (ספרד)

במאי מדהים, קרלוס ורמוט. סרטו הקודם, "ילדה בוערת", הוקרן בפסטיבל ירושלים 2015, והיה הבטחה מסקרנת. סרטו החדש של ורמוט מקיים, ועוד איך מקיים. סרט קאמרי קטן, עם מספר דמויות מינימלי, ועם זאת, סרט שמבוים בעושר מנקר עיניים, עם צילום יפהפה, עם קצב איטי שמכריח אותי להקשיב, ועם הרבה מחשבה על המשמעויות שמאחורי המילים. הסיפור הוא על זמרת מפורסמת. בתחילת הסרט היא מתמוטטת על חוף הים, והעוזרת האישית שלה סועדת אותה, תחילה בבית החולים, ואח"כ במהלך ההחלמה שלה בבית. מסתבר שהיא אמנם זמרת נערצת, אבל כבר כעשור היא לא הוציאה שיר חדש (והסיבה לכך מתגלה במהלך הסרט). כיוון שעבר כבר הרבה זמן מאז שהזמרת הופיעה, המזומנים מתחילים להתדלדל, וסיבוב הופעות, קאמבק, הופך הכרחי. מצבה הבריאותי של הזמרת לא ממש מאפשר את ההופעה הפומבית הזאת, אבל אז עולה העוזרת האישית על רעיון: במקרה היא פוגשת במועדון קריוקי מעריצה של הזמרת, שמסתבר שיש לה יכולת לא רעה בכלל לחקות את קולה של האמנית הנערצת עליה. נחתם הסכם: המעריצה תופיע במקום הזמרת עצמה (בסוד, כמובן), כשהיא תתלבש כמוה ותלמד את תנועותיה עד שאף אחד לא ידע את ההבדל. הבעיה היא שלמעריצה יש בת שמגלה את התרמית…

דיון אינטלגנטי במקוריות של אמנות, בהעתקה מול שמירה על זכויות יוצרים, במקומות שמהם מגיעה היצירה מלכתחילה, ובאהבה/ סגידה לכל מה שעוטף את היצירה (ריקודים, תלבושות, איפור – כל העטיפה המיופיפת הזאת). סרט אינטלגנטי וקטן שמקבל טיפול מפואר, ועם משחק נהדר של נאג'וואה נימרי בתפקיד הזמרת (נימרי מוכרת לנו מ"הנאהבים מחוג הקרח הצפוני" של חוליו מדם, ומ"פקח את עיניך" של אלחנדרו אמנבר, בין היתר).

1. נקודה מתה (Blindsone) – טובה נובוטני (נורבגיה)

שתי חברות חוזרות מאימון ספורט בבית הספר. הן הולכות בדרך הביתה ומדברות על הדברים הכי רגילים שמעניינים בנות 16. עשית שיעורים? אוף…מתמטיקה…אין לי כוח לזה. זה דווקא לא קשה הפעם. כשתגיעי הביתה תתקשרי אלי, אני אעזור לך עם זה. ראית את ההיא? כמה מייק-אפ היא שמה? שיחת חולין רגילה לגמרי. הן מגיעות אל ביתה של אחת, מתחבקות ונפרדות. השניה ממשיכה עוד כמה דקות עד שהיא מגיעה אל הבית שלה. עולה במדרגות. קומה ראשונה, שניה, שלישית, רביעית. נכנסת הביתה. אבא בעבודה. אמא בחדר האמבטיה, שוטפת את האח הקטן. הנערה הולכת למטבח, מכינה סנדביץ'. יושבת מול הטלויזיה הדלוקה בסלון, אוכלת. האמא בינתיים סיימה עם האח הקטן ולוקחת אותו לחדר השינה להשכיב אותו לישון. חדר האמבטיה התפנה, ואפשר להחליף בגדים. היא נכנסת לחדר שלה, שולפת ספרון מהמדף, וכותבת בו כמה מילים. מחזירה את הספרון למדף. ואז זה מה שקורה:

"נקודה מתה" הוא סרט מדהים של 100 דקות בשוט אחד. לא רק הישג טכני מרשים, אלא גם עבודת אמנות שמסונכרנת עם מה שקורה על המסך. אנחנו לא תמיד יודעים מה מתרחש בתוך מוחה של מתבגרת. לא תמיד יש סימנים. ואז היא קופצת מהחלון. והסרט הזה הולך איתנו צעד צעד, לאט לאט, מכיר לנו את הבחורה הצעירה הזאת, בחורה רגילה לגמרי, ואז היא פתאום מנסה להתאבד. והאמא נכנסת להיסטריה. ברור. הנסיעה לבית החולים מטריפה את השכל במיוחד. רק כמה דקות של נסיעה, אבל בגלל שמדובר בסרט בשוט אחד, בזמן אמיתי, כל שניה נדמית כמו נצח. אתה רק רוצה לדעת מה מצבה של הנערה. ואז מגיעים לבית החולים. טיפול נמרץ. והסרט הוא מצב קטטוני, משתק, מדהים, כי אין כאן פאוזות דרמטיות, ושיאים מתוכננים. הכל מתרחש מול העיניים בזמן אמת. חוויה קולנועית מדהימה שגם מגרה את המחשבה, מבקשת לפתוח את העין ואת הרגש לכל גילוי מצוקה, ולו הקטן ביותר. סרט שמבקש להגביר תשומת לב, כדי למנוע טרגדיות. הסרט הכי מדהים שראיתי השנה. הוקרן בפסטיבל הקולנוע בטורונטו, קנדה. היה שווה לטוס חצי עולם בשביל לחוות את החוויה המדהימה הזאת.


וזהו. עד כאן שנת 2018 שלי בקולנוע. בשנה הבאה יהיו סרטים חדשים של פדרו אלמודובר, ושל פאתיח אקין, ושל פראנסואה אוזון, ושל איליה סולימאן, וגם כמה סרטים ישראלים מסקרנים (עליהם כתבתי בפוסט נפרד לפני כשבועיים). מקווה שהם גם יגיעו למסכים המסחריים הרגילים, כדי שתהיה שנה טובה. הרבה יותר טובה מהשנה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “סיכום שנת 2018

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s