האחים סיסטרז: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Sisters Brothers)

ז'אק אודיאר הוא במאי שלא עובד מהר. את הסרט הראשון שלו הוא ביים ב-1994. את השמיני שלו הוא ביים ב-2018. 8 סרטים ב-24 שנים. לא עובד מהר, אבל כמעט כל סרט מקבל הרבה תגובות חיוביות. שבעה מתוך שמונת סרטיו גם הופצו בישראל, וזכו בהרבה פרסים. אחד מהם ("נביא") היה מועמד לאוסקר. אחר ("דיפאן") זכה בפרס הראשון בפסטיבל קאן. אז הנה, סרטו השמיני של הבמאי הצרפתי ז'אק אודיאר הוא גם סרטו הראשון באנגלית, סרטו הראשון בארצות-הברית.

וזה, האמת, הגיוני. אודיאר הרי נשען ביצירתו על קולנוע ז'אנרי הוליוודי קלאסי. סרטי פשע למינהו. "לבי החסיר פעימה" מ-2005, למשל, היה רימייק לסרט אמריקאי משנות ה-70. אז הנה אודיאר נוסע לארה"ב לעשות מערבון. במאי איכותי מגיע למקום שהשפיע עליו כדי לבדוק את המקור לכל היצירה שלו. והתוצאה: לבד מסרטו הראשון (שלא ראיתי), מדובר לטעמי בסרטו החלש ביותר של אודיאר בקריירה.

אני לא יודע מה קרה פה. אולי זה הריחוק מהסביבה הטבעית. אולי העובדה שלמרות שהוא בדרך כלל נשען על המקור ההוליוודי, עדיין הוא עושה סוג של עיבוד למקור כדי ליצור משהו חדש, אבל ב"אחים סיסטרז" יש משהו מאוד לא מעובד. משהו מבולבל אפילו. אני לא ממש יודע מה ואיך אודיאר, ושותפו הקבוע לכתיבה תומא בידגאן, מה הם ניסו להשיג. הסרט מתרחש ב-1851, אבל יש איפשהו באמצע הסרט איזשהו דיאלוג המתעסק ב להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

רומא: הביקורת

(שם הסרט במקור: Roma)

הרגשתם פעם קטנים וחסרי חשיבות? הרגשה של: מי אני בכלל? סתם שליח פיצה, או מוכר בפיצוציה, או קופאי בסופר. מה אני שווה בכלל, איפה אני נמצא בכלל במכלול הגדול של החיים? הרי יש עורכי דין, ופוליטיקאים, ואנשים חשובים שמזיזים דברים. וסלבריטאים שממלאים את החיים בכל טוב. אבל אני? איפה אני בכלל? מה אני חשוב בכלל? למי בכלל אכפת ממני?

זה "רומא". בשכונה קטנה במקסיקו, בתחילת שנות ה-70, בשחור לבן, עוזרת בית אחת (שלא לומר: משרתת) בבית של עשירים, היא גיבורת הסרט. והסרט הוא החיים. "רומא" הוא מבט ארוך ומלא מחשבה, מלא אהבה, על כל הסובב את אותה עוזרת בית, מבט שמספר לה, לנו, שכן, חשוב, ואכפת. כולנו ג'ורג' ביילי (מ"החיים נפלאים"). כולנו חשובים.וכך מסביבנו אנשים נולדים, ואנשים מתים, ויש מהומות פוליטיות אלימות, ויש בגידות בחיי נישואין – דרמות גדולות מקיפות אותנו, בעוד שאנחנו חיים את חיי היום יום הקטנים שלנו. וזה לא סותר. אנחנו חלק מהעולם הזה. הסרט מספר על להמשיך לקרוא

סנאפשוט: הביקורת

את הסרט הזה ראיתי לפני שנתיים. משום מה הוא יוצא עכשיו למסכים. לא התגעגעתי. כי זה סרט של דורון ערן. ובאתי לסרט הזה עם ציפיות נמוכות. ממש נמוכות. את הסרט הקודם של דורון ערן ממש לא אהבתי, ולהבנתי, זה היה הטוב בסרטיו. אז לא ממש התלהבתי לראות את סרטו החדש. ואז התחיל הסרט. במהלך כל השליש הראשון של "סנאפשוט" אני יושב וחושב: הממ…זה לא משהו, הסרט הזה (כצפוי), אבל זה גם הרבה פחות נורא ממה שחשבתי שיהיה. כי מדובר, בכלל, בסוג של קומדיה רומנטית. לא מוצלחת במיוחד (התסריט מאוד מקרטע, הדיאלוגים לא אמינים, הוויס-אובר מיותר וכתוב לא טוב, האינטראקציה בין גיבורת הסרט לבין החברה שלה מסכנה, ועוד כהנה וכהנה טענות), אבל משהו באוירה הקלילה מונע ממני לשנוא את הסרט. יש כאן כאילו סט-אפ קלאסי של קומדיה רומנטית על בחורה שמקבלת רגלים קרות ממש לפני החתונה.

אבל אחרי השליש הראשון של הסרט נזכר דורון ערן הבמאי שהסיבה היחידה שהוא עושה סרטים היא כדי לדבר על נושאים "חשובים". ממש "חשובים" (הסרט הקודם היה על היחס לקהילה הגאה. לפני זה הוא עשה סרט על מילת נשים. אתם יודעים. נושאים חשובים). קומדיות רומנטיות זה ללפלפים. ואז להמשיך לקרוא

פיניטה לה קומדיה: הביקורת

בסינמטק תל אביב מוקרן בהקרנות ספורדיות החודש סרט משונה, משעשע, חביב, אבל גם חסר משקל, שנקרא "פיניטה לה קומדיה". באחד התפקידים הראשיים: אסי דיין. ז"ל.

יש לי 2 דברים עיקריים להגיד על "פיניטה לה קומדיה". אחד טוב, השני פחות טוב.

אחד: מדובר פשוט מאוד בסרט קומי מאוד מצחיק. ממש. אוירה לא מחייבת של כיף כנראה שלטה על הסט, וזה לגמרי עובר מסך. אנשים שבאו כדי להנות. וזה אחלה. וסבבה.

השני: מדובר בסרט שכנראה מכוון לברנז'ה. בדיחה פנימית של אנשי קולנוע. כל מי שמחוץ למעגל עולם הקולנוע נראה לי שיסתכל על הסרט הזה בהשתוממות לא ברורה.

כי בגדול, "פיניטה לה קומדיה" מנסה לדבר על אחורי הקלעים של עשיית אמנות. הסרט הזה מנסה לאוורר קצת את ה להמשיך לקרוא

גויה 2019: המועמדויות

היום בצהרים, במסיבת עיתונאים מתוקתקת, הוכרזו בספרד המועמדים לפרס הגויה של האקדמיה הספרדית לשנה זו. למען האמת, אין הרבה הפתעות, וחלק מהסרטים כבר ראיתי, ועדיין זה תמיד מעניין לבדוק מהם הסרטים המובילים של השנה בחצי האי האיברי.

אז הנה סקירה של הסרטים המובילים את רשימת המועמדים לפרס האקדמיה הספרדית לקולנוע 2019:

"ממלכה" (El Reino) בבימויו של רודריגו סורוגויאן הוא הסרט המוביל את רשימת המועמדויות. ראיתי את הסרט בפסטיבל טורונטו לפני כמה חודשים והתרשמתי והתאכזבתי ממנו במידה פחות או יותר שווה. הסרט עוקב אחרי פוליטיקאי מושחת (בגילומו האנרגטי והסוחף של אנטוניו דה לה טורה) שנוסע מרחקים גדולים ועושה מאמצים אדירים על מנת למנוע את הדחתו בעקבות פרשת שחיתות המתפוצצת בתקשורת. הבעיה בסרט היא הבימוי המוגזם שחסר לפעמים את האצבע על הדופק הדרמטי, והוא חוזר על אותו טריק של בימוי במשך סרט ארוך מדי, ולרגעים צעקני מדי."ממלכה" (טריילר) מועמד ל להמשיך לקרוא

תעלומה בסילברלייק: הביקורת

(שם הסרט במקור: Under the Silver Lake)

וואו, איזו חוויה מפרכת. אם לפחות היתה תמורה לדבר הזה. אבל לא, ה"סילברלייק" הזה הוא פשוט סרט שקשה מאוד לצלוח אותו, ובסוף (אם יש לכם מספיק סיבולת) שואלים: בשביל מה הייתי צריך את כל זה?

סרטו הקודם של דיויד רוברט מיצ'ל היה סרט אימה קטן, צנוע, וחכם שנקרא "משהו עוקב אחריי". סרט שיש בו גם אימה אפקטיבית, וגם מחשבה מעניינת על עצם התשוקה הנערית ליחסי מין. הסרט היפה הזה קיבל הרבה תגובות חיוביות, אז נדמה לי שדיויד רוברט מיצ'ל קצת הסתחרר מהתשבוחות, והוא יצא לעשות סרט הרבה יותר שאפתני, הרבה יותר מושקע, הרבה יותר מטורלל, אבל בדרך הוא איבד את הברקסים, ו"תעלומה בסילברלייק" הוא חינגת בימוי חסרת מעצורים, אבל גם חסרת בסיס. אין לי מושג מה הוא רוצה ממני, הסרט הזה, ואני לא מדבר רק בקונטקסט הכללי, אלא גם בקונטקסט הפרטי. כל סצינה בנפרד חסרת הקשר, חסרת קוהרנטיות, והחיבור של כולן ביחד מתיש ולא ברור.אני חושב שדיויד רוברט מיצ'ל יצא לדרך לעשות סוג של רימייק ל"מלהולנד דרייב" של דיויד לינץ', כשהתשבוחות כשהוא קיבל לסרטו הקודם אולי גרמו לו לחשוב שהוא יותר טוב מלינץ' בעצמו. הוא לא. בסרט הזה יש א להמשיך לקרוא

פסטיבל אוטופיה 2018: תורשתי

(שם הסרט במקור: Hereditary)

זה אחד הסרטים הכי מדוברים ומצליחים של השנה. לפני הצפיה בו, זאת היתה תעלומה בעיניי כיצד יתכן שסרטי אימה זולים ומטופשים מציפים את מסכי הקולנוע בארצנו, אבל סרט האימה המדובר ביותר של השנה לא מוקרן בישראל באופן מסחרי רגיל. אחרי הצפייה הבנתי: מדובר במתכון בטוח לקהל זועם המבקש את כספו בחזרה. הצפיה ב"תורשתי" היתה עבורי חוויה מתסכלת, מעצבנת, סתומה, ומאכזבת.קודם כל צריך לומר שהקצב של הסרט הזה איטי להחריד. כל רגע בסרט הזה, כל סצינה, כל שניה, היא כמו עקירת שן. עצם העניין לא מפריע לי, ואני יכול גם לעכל סרטים איטיים, אבל ב"תורשתי" נדמה לי שמדובר בעיקר בסוג של מניירה בימויית, ולא בכלי אמנותי הבא לשרת את הסיפור, הדמויות, והמסר.

כי ארי אסטר, הבמאי, מרבה להשתמש ב להמשיך לקרוא