ילד מחוק: הביקורת

(שם הסרט במקור: Boy Erased)

זה היה אחד הסרטים שהכי ציפיתי להם ב-2018. ג'ואל אדגרטון הוא שחקן אוסטרלי מוערך ("כוננות עם שחר") שהפך לבמאי מסקרן ("המתנה"), וכאן הוא מתמודד עם נושא טעון (טיפולי המרה להומוסקסואלים), ויש לו שחקנים מעולים לביים (ראסל קרואו, ניקול קידמן). ואז הביקורות התחילו להגיע מחו"ל, והתגלה שזה סרט…בסדר כזה. לא הדרמה קורעת הלב שהוא היה אמור להיות. גם טקסי הפרסים לא מאוד התלהבו מהסרט הזה, ומספר המועמדויות שהוא מקבל הוא  מינימלי. והנה עכשיו הסרט מגיע לישראל, וניתנה לי האפשרות לראות ולהעריך בעצמי. ואני מגלה ש"ילד מחוק" הוא סרט…בסדר כזה. הבימוי והמשחק טובים, התסריט פחות. יש סצינה אחת יפה בסוף, אבל בשאר הסרט ישבתי מנותק רגשית, ויש גם אלמנט בסרט שממש הרגיז אותי.הסרט מבוסס על סיפור אמיתי שתועד בספר שנכתב ע"י האדם שחווה את המאורעות המתוארים כאן. ג'ואל אדגרטון גם עיבד את הספר הזה לתסריט. אני מניח שהוא רצה להיות נאמן למציאות, אבל מה שיצא חסר הרבה "בשר", ומה שיש בסרט לא מספק, או ממש מקומם. כי כל חטאו של גיבור הסרט, כפי שהוא בעצמו אומר יותר מפעם אחת, הוא במחשבה. הוא חושב על גברים. נמשך לגברים. מפנטז על גברים. אבל הפעם היחידה שבה נראים על המסך יחסי מין של ממש בין גברים (בסצינה שמבוימת יפה, ברגישות) היא סצינה של אונס. הרי כל המטיפים נגד הומוסקסואליות קושרים בצורה דמגוגית בין נטיה חד-מינית לבין חטאים שונים ומשונים (סמים, אלכוהול, פריצות, וגם אונס), אז לבנות סרט שלם על תחושת אשמה של קורבן לאונס זה יותר ממקומם, זה לא הוגן כלפי הדמות הראשית, וכלפי הומוסקסואלים בכל העולם (או כלפי קורבנות אונס בכלל).

כך שהסימפטיה שלי לגיבור הסרט מגיעה ממקום לא נכון. הוא נשלח למחנה של טיפולי המרה לחד מיניים, אבל הסיבה לכך היא לא הומוסקסואליות, היא אונס. יכול להיות שזה מה שקרה באמת, אבל פה מגיע המקום שלדעתי התסריטאי אדגרטון היה צריך לקחת חירות אמנותית ולשנות קצת את המציאות. מה גם שהתסריטאי מקמץ בפרטים בכל הקשור לרקע של המשתתפים בתכנית הזאת. גיבור הסרט מסתכל על האחרים, חבריו לתכנית, ויש לו אינטראקציה (מינימלית) איתם. אין כאן פרטים לגבי סיפוריהם האישיים של כל אחד מהם, כך שהרגשתי לרגעים שסיפורה של הבחורה עם הפרצוף העצוב (שלא יודעים עליה כלום) מעניין יותר מסיפורו של גיבור הסרט. כך גם לגבי סיפור של דמות משנה שבמהלך הסרט מתאבדת. אני אמור להיות עצוב ומזועזע מזה. אני לא, כי אני לא יודע עליו כלום, בעצם.

ועם זאת, אדגרטון ממשיך ומתגלה כבמאי מעניין. "ילד מחוק" בנוי שתי וערב מאירועים המתרחשים במישורי זמן שונים, והמעברים ביניהם אינטואטיבים, לא מסומנים. השימוש שאדגרטון עושה בהילוכים איטיים אולי קצת מוגזם מדי, אבל יפה ואפקטיבי ברוב המקרים. אותו דבר ניתן לומר לגבי השימוש שלו במוסיקה – קצת מוגזם, אבל יפה. אדגרטון נוהג גם ללהק את עצמו לתפקידי משנה, וגם כאן הוא נהדר בתפקיד האנרגטי והמאיים של מנהיג המחנה הזה. אבל הדבר המצוין העיקרי בסרט הזה היא העבודה עם השחקנים, ובעיקר עם השחקן הראשי – לוקאס הדג'ס. ההדג'ס הזה בעצם מציל לי את הסרט. הסרט אמנם יחסית מקמץ בפרטים, אבל הדג'ס יודע להיות שקט, ועם זאת בוער מבפנים. בעבודת גוף נהדרת הוא יודע להיות מופנם, אבל גם להשתחרר, להתפוצץ בצורה מבוקרת. סצינה פשוטה של ריצה בלילה ומבט בשלט פרסומת מוציאים ממנו צעקה שמשחררת המון לחץ גם אצלי באולם. וכמובן הרגע שבו הוא יודע, סוף סוף, לקחת את המושכות לידיים הוא רגע מרגש. והסצינה היפה בסוף עם ראסל קרואו בתפקיד האב היא בית ספר למשחק של שני שחקנים – האחד ותיק ואהוב (שגם כאן מספק את הסחורה), והשני צעיר ועולה. יש כאן גם תפקידי משנה לשחקנים פחות מוכרים, שעושים עבודה טובה, גם אם התסריט עושה להם עוול. בראשם אני אציין את קסאוויה דולאן, במאי קנדי שאני מתעב, אבל כשחקן הוא דווקא לא רע כאן.

אז זה "ילד מחוק". סרט שהיה בו הרבה פוטנציאל על פניו, אבל הוא מפוספס בגלל תסריט לא מספיק טוב, ואיכשהו הוא בכל זאת חווית צפייה סבירה בגלל עבודות משחק ובימוי ראויות להערכה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s