פרה אדומה: הביקורת

יש משהו קצת לא הוגן ב"פרה אדומה". כי נדמה לי שיש כאן תיאור מאוד כן של התאהבות ראשונה. אביגיל קובארי נפלאה בתפקיד הראשי של נערה שחווה התעוררות מינית, התרגשות חסרת מעצורים כשהיא פוגשת במישהי שמדליקה אותה. סיפור אהבה עצום רגשות, שמתואר בסרט ע"י המשחק חסר המנוח שלה, כמו גם בצילום הנהדר של בועז יהונתן יעקב, עם מצלמה שמוחזקת ביד רוב הזמן, והיד של הצלם כאן נושמת ביחד עם גיבורת הסרט את סערת הנפש.

ואז בא אותו סרט, אותו סיפור התאהבות מרגש ונפלא, ואז מגיע התירוץ לכל הסיפור הזה: הכל בסך הכל מרד נעורים. אין מה להתרגש. סך הכל נערה העוברת סוג של משבר אמונה, מרד בדמות האב. אין כאן קשר בכלל לאהבה, או אפילו למין. זה סתם מרד נעורים רגיל. ובכך, כל סיפור ההתאהבות המרגש הזה מוקטן לגודל חסר חשיבות. ויש בזה משהו לא הוגן, ואפילו קצת מכעיס.האקספוזיציה של הסרט מציבה את הגיבורה בתוך הסביבה שלה, והסביבה הזאת לא מנומקת עבורי. לא מוסברת מספיק. סיסמאות ימניות קיצוניות נזרקות לאוויר, ואין להן בסיס מספיק. "צריך לפעול באלימות", "עמונה לא תיפול שנית". זה נראה ונשמע כמעט מגוחך. הסביבה הזו של פנים לא מוכרים המדקלמות סיסמאות מחרידות מספקת בסיס רעוע להבנת המרד הזה.

היחיד שמחזיק את החלק הזה של הסרט בחיים הוא להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת