פרה אדומה: הביקורת

יש משהו קצת לא הוגן ב"פרה אדומה". כי נדמה לי שיש כאן תיאור מאוד כן של התאהבות ראשונה. אביגיל קובארי נפלאה בתפקיד הראשי של נערה שחווה התעוררות מינית, התרגשות חסרת מעצורים כשהיא פוגשת במישהי שמדליקה אותה. סיפור אהבה עצום רגשות, שמתואר בסרט ע"י המשחק חסר המנוח שלה, כמו גם בצילום הנהדר של בועז יהונתן יעקב, עם מצלמה שמוחזקת ביד רוב הזמן, והיד של הצלם כאן נושמת ביחד עם גיבורת הסרט את סערת הנפש.

ואז בא אותו סרט, אותו סיפור התאהבות מרגש ונפלא, ואז מגיע התירוץ לכל הסיפור הזה: הכל בסך הכל מרד נעורים. אין מה להתרגש. סך הכל נערה העוברת סוג של משבר אמונה, מרד בדמות האב. אין כאן קשר בכלל לאהבה, או אפילו למין. זה סתם מרד נעורים רגיל. ובכך, כל סיפור ההתאהבות המרגש הזה מוקטן לגודל חסר חשיבות. ויש בזה משהו לא הוגן, ואפילו קצת מכעיס.האקספוזיציה של הסרט מציבה את הגיבורה בתוך הסביבה שלה, והסביבה הזאת לא מנומקת עבורי. לא מוסברת מספיק. סיסמאות ימניות קיצוניות נזרקות לאוויר, ואין להן בסיס מספיק. "צריך לפעול באלימות", "עמונה לא תיפול שנית". זה נראה ונשמע כמעט מגוחך. הסביבה הזו של פנים לא מוכרים המדקלמות סיסמאות מחרידות מספקת בסיס רעוע להבנת המרד הזה.

היחיד שמחזיק את החלק הזה של הסרט בחיים הוא גל תורן הנהדר. זה ברור שאצלו תורת החיים מגיע ממקום רגשי. הוא סבל שני אובדנים גדולים – של אשתו, ממש בלידת ביתו האהובה, ושל אם אשתו, שעזרה לו לגדל את הבת הזאת. אבל הוא נלחם כדי לא לשקוע בייאוש, בעצב. הוא מוצא באמונה העמוקה בדת, בתורת ישראל כפי שהוא מבין אותה, הוא מוצא שם נחמה, תשובה לכל המכאובים, אולי תחליף לרגש האישי והפרטי שיכריח אותו להתאבל, באמת להשלים עם אובדן. אבל הסיפורים האלו לא מפותחים בתסריט. לא ידוע דבר על מערכת היחסים של האב עם בת זוגו המנוחה, ולא עם חמותו המנוחה גם היא. גל תורן, בעבודת משחק נהדרת, כמעט מצליח למלא את הפער. אבל רק כמעט. מצד אחד השקט הנפשי שלו מרשים, והכריזמה שלו סוחפת, למרות השקט המופגן. ומצד שני, עדיין התסריט לא מספיק מפורט, והטירוף הזה נשאר טירוף לא מוסבר.

ומהצד השני יש נערה. אביגיל קובארי, הנעזרת בהופעה שקטה ויפהפיה של מורן רוזנבלט, מקרבת אותי ללב של התאהבות עוצמתית מאוד. והחלק הזה של הסרט מרגש ונפלא. נקודת המפנה של הסרט היא סצינת "חסר לי סוכר". הבנות שרק עברו אחת על פני השניה קודם מתחילות להכיר אחת את השניה, להימשך אחת אל השניה, להתאהב אחת בשניה. והחושניות, והרגש, והאהבה כאן  – הכל מתואר בסוג של כנות חשופה ומאוד סוחפת.

אז זה קצת מעצבן שציביה ברקאי-יעקב מתעקשת לחזור כל הזמן אל היחס של הנערה לאספקט הדתי של חייה ולתרץ את כל הסיפור הזה כסוג של תהליך שבסופו תכריז הנערה על עצמאותה אל מול כל מה שאביה מייצג. אהבה, מין, במיוחד אם הם חוויה ראשונית, הם חוויה חשובה בחיים. מעצבת. לא סתם תירוץ קלוש למשהו אחר. ודווקא החלק הכי יפה בסרט (והוא יפה. מאוד יפה. ומאוד מרגש) מוקטן ע"י התסריט ומשאיר טעם של החמצה.

סרט יפה, "פרה אדומה", ויש בו רגעים נהדרים, וכמה סצינות שבהן הדמעות זולגות בגלל מיומנות נפלאה של צילום, בימוי, ומשחק. רק שיש בסרט הזה גם כיוון לא נכון של שילוב אלמנטים אחרים מחיי הגיבורה, והמפגש ביניהם לא מספק. סרט יפה, אבל גם קצת מפוספס.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “פרה אדומה: הביקורת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s