הספר הירוק: הביקורת

(שם הסרט במקור: Green Book)

יש לי הרבה טענות לסרט הזה, אבל נתחיל מהשורה התחתונה: זה דווקא סרט חביב מאוד. נעים לעין וללב. הצרה איתו שהוא היה יכול להיות כל כך הרבה יותר טוב. אבל יוצרי הסרט בחרו את הדרך הקלה.

התחלת הסרט הזכירה לי את ההתחלה של "אבינו", הסרט המצוין של מני יעיש. איש שרירים במועדון מפעיל כוח. ב"אבינו" הכל הרגיש כל כך זורם, אותנטי. שומר הסף יודע את העבודה שלו, ונמצא במקום שהוא צריך להיות. ב"ספר הירוק", מישהו צריך לקרוא לגיבור הסרט כדי שיגיע. מעט אח"כ, המאפיונר מציע לגיבורנו עבודה. ב"אבינו" זה עובד יותר על מבטים. אלון דהן רק עומד שם, מסתכל, והפחד עובר לעמוד השדרה. ב"ספר הירוק" הדמויות צריכות ללבוש פוזה.

וזאת רק ההתחלה של "הספר הירוק". יש משהו קל מדי, שטחי מאוד, מדי, בדרך שהבמאי בוחר לאפיין דמויות. סצינת הכוסות במטבח, דקות בודדות אל תוך הסרט, ממש הביכה אותי. מעין דימוי שקוף ומאוד לא עדין להמחשת הרתיעה של גיבור הסרט ממגע עם שחורים. קצת אח"כ, המפגש עם השחור. הדרך המאוד קיצונית שבה המוסיקאי השחור מאופיין קצת שלפה אותי מהחוויה. יש לו כמעט הפרעה כפייתית בכל הקשור לסדר ונקיון. לדיבור מנומס, להתנהגות ראויה. כאילו ניסו לדחוף בכוח סיפור שהתרחש באמת לתוך מסגרת של פרופסור היגינס (השחור) שמלמד את גבירתי הנאווה לייזה דוליטל (הלבן) נימוסים והליכות. ופיטר פארלי, הבמאי, מאפין את השחור הזה בצורה קצת לא מציאותית, מוגזמת, שגרמה לי להסתכל על כל הסרט בספקנות. סצינה שבה שניהם עוצרים בדרך, והרבה שחורים שעובדים בשדות מביטים בהם, גרמה לי לרצות לקבור את עצמי מרוב מבוכה מהקלות שבה פיטר פארלי מנסה לדחוף לי בכוח את אפיון הדמות השחור כשונה ואחר לא רק מהלבנים, אלא גם מהשחורים. אמנם בהמשך הסרט מתגלה הסיבה להתבודדות הכפויה של השחור, להרגשת הבדידות העצובה הזאת שלו, שגם מסבירה את ההתנהגות הכפייתית המעצבנת הזאת, שהיא גם הדלק לשאיפה להצלחה, ושם, איפשהו במחצית הסרט, למרות הרפרוף הכמעט מעליב על שאלת הזהות המינית, שם הדמות של השחור מתחילה לקבל קצת עומק, אבל עד אז הסרט הזה מרגיש מאוד קל, אוורירי, חביב, אבל גם מאוד זניח ונשכח.

אז איזה מזל שיש לסרט הזה את ויגו מורטנסן. השחקן הזה מחזיק את הסרט הזה בחיים גם ברגעים המביכים שלו. זו לא רק העובדה שהוא העלה במשקל לקראת התפקיד. זו גם הדרך שבה הוא מתנהג, מכביד את גופו אבל עדיין הולך בקלות, המבטא האיטלקי שלו, בולט אבל לא מוגזם, הכימיה שלו עם כל חבריו ובני משפחתו, קלה ופשוטה, כי הוא מכיר אותם שנים, וזה ניכר, ובעיקר עם אשתו, שהוא אוהב אותה, אבל הוא נמצא איתה כבר שנים ארוכות, והבעות האהבה לא צריכות להיות גדולות ובולטות כל כך. במהלך הסרט הוא יהיה הדמות שאני רוצה להיות איתה, איש פשוט אבל עם חוכמת חיים גדולה (באיזשהו שלב הוא אומר לשחור: במידה מסוימת אני יותר שחור ממך. יש בזה משהו), והוא דמות נהדרת להוביל סרט, בהנהגת שחקן נהדר.

ויגו מורטנסן מציל את הסרט הזה, שהוא שטחי ולרגעים ממש מביך, ויש כאן גם הרבה צבע, מוסיקה נעימה, תיאור אוהב של הפולקלור של הקהילה האיטלקית-אמריקאית שמקרב אותי לסיפור של הדמות הראשית, ובעיקר הזדהות עם מצבי הרוח ועם נפשו של אותו נהג שפוגש בדמות מוזרה קצת, והוא סך הכל הנהג שלו, אבל הוא גם עובר איתו הרפתקאות רבות שכן מעניינות ואפילו קצת מרגשות, למרות הקלות המתסכלת שבה הסרט הזה מתאר את הנושאים הרציניים והכבדים שבו. סרט חביב, אבל הוא היה יכול להיות כל כך הרבה יותר טוב…

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s