אמש התקיים בשבדיה טקס חלוקת פרסי חיפושית הזהב של האקדמיה הלאומית שלהם לקולנוע. את המועמדים לפרס סקרתי כאן בתחילת החודש. חשבתי שבסופו של דבר, "גבול" (Gräns), אחד הסרטים הכי מצוינים שראיתי בשנה שעברה, הוא יהיה הסרט שינצח בהפרש גדול. למעשה, צפייה בשידור החי של הטקס היתה כמעט סרט מתח.
בערך רבע שעה לפני סוף הטקס, נשארו רק שני פרסים לחלק: פרס השחקנית, ופרס הסרט הטוב. שני סרטים צברו פרסים לאורך הטקס: "גבול", ו"גוליית" (Goliat), דרמה חברתית מסקרנת. רבע שעה לפני הסוף המצב היה תיקו. ארבעה פרסים לכל סרט. אני לא ראיתי את "גוליית" (עדיין. אני מקווה שתהיה לי אפשרות מתישהו השנה באחד הפסטיבלים. הסרט נראה מעניין), אבל כל כך אהבתי את הסרט הכל כך מיוחד הזה שנקרא "גבול", וכבר התחלתי לחשוש לגורלו. הרי בפרס הבימוי, פרס שאף אחד מהסרטים המועמדים לפרס הסרט לא היה מועמד אליו (מלבד "גבול"), את הפרס הזה "גבול" הפסיד לבמאי של סרט דוקומנטרי שנקרא "לשחזר את אוטויה". גם את פרס התסריט (הכל כך יוצא דופן) הפסיד "גבול" ל"גוליית". גם בפרס הצילום "גבול" לא זכה. הייתי ממש במתח.
צריך לומר שיש מפסיד אחד מרכזי בטקס, וזה דווקא סרט שעומד לעלות בקרוב בישראל להקרנות מסחריות רגילות. "להיות אסטריד" (Unga Astrid), על חייה של אסטריד לינדגרן שיצרה את בילבי, הסרט הזה היה מועמד ל-6 פרסי אקדמיה. הוא לא זכה אפילו באחד.
"לשחזר את אוטויה" (Rekonstruksjon Utøya) הוא סרט דוקומנטרי המנסה לעשות דבר מעניין: הוא מקבץ אליו כמה ניצולים מהטבח הנורא שהיה באי אוטויה בנורבגיה ב-2011. הם נפגשים עם פסיכולוג ועם כמה צעירים נורבגים אחרים, וביחד הם בונים סוג של שחזור באולפן של אותן 72 דקות נוראיות שבהן נרצחו 69 אנשים, רובם בני נוער. הסרט הזה, שנראה כמו ניסוי מעניין (טריילר), אבל עם אנשים אמיתיים, זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי, והפתיע וזכה גם בפרס הבימוי.
"המשפחה שלי" היפני זכה בפרס הסרט הזר. מישהו כנראה פתח את המעטפה לפני הזמן, כי הירוקאזו קורה-אדה הקליט הודעת תודה ביפנית.
"גוליית" זכה, כאמור, ב-4 פרסים: למוסיקה, עריכה, תסריט, ושחקן.
"גבול" זכה עד לאותו רגע גם הוא ב-4 פרסים: לאיפור, אפקטים, סאונד, ושחקן המשנה.
ובסופו של דבר
"גבול" זכה בשני הפרסים האחרונים של הערב: פרס השחקנית, ופרס הסרט הטוב ביותר.
