האשמים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Den Skyldige)

סרט מדנמרק. שמדבר דנית. סרט קטן. פצפון. סרט שמתרחש כולו רק בשני חדרים, ויש בו רק שחקן אחד, בעצם.

נכון, לא ממש מעורר תיאבון. אז הנה משהו קצת יותר מסקרן: מדובר באחד הסרטים הכי טובים שתראו השנה. הפתעה גדולה מאוד.וזה בעיקר בגלל הבימוי. יש כאן סיפור מתח. טלפן במרכז חירום המשטרה מקבל שיחת טלפון המתפתחת לאירוע חטיפה (זאת נקודת הפתיחה של הסיפור. יש כמה הסתעפויות לסיפור, כולל אחת שהופכת את כל מה שחשבנו. לא נפרט יותר), אבל הסרט נשאר כל הזמן בתוך שני החדרים שמהווים את מרכז החירום המשטרתי. הטלפן הוא האיש שלנו. איתו אנחנו הולכים. הוא מוביל אותנו בסיפור הזה, ואנחנו לעולם לא רואים מה קורה שם, מעבר לקו.

זאת נקודת זכות אחת גדולה מאוד של הסרט הזה. מדובר אמנם בסרט קולנוע, במימד ויזואלי, אבל כאן הדמיון עובד. והוא עובד מצוין. מספרים לנו סיפור, משחקים אותו, אבל לא מראים אותו. אני שומע את הקולות של המשתתפים, אני רואה את התגובות של הטלפן, אני מודרך רגשית, אני נדרך ונמתח, ואני נמצא כל הזמן בחרדה לדמויות בסיטואציה מלחיצה. וכשאחת הדמויות בסיפור המחריד הזה היא ילדה קטנה, אני מרגיש את עצמי מקמץ אגרופים בכסא, חרד מאוד לגורלה.

קשה להאמין שגוסטב מולר, שביים את הסרט הזה, מביים כאן את סרט הבכורה שלו. "האשמים" הוא תצוגת בימוי של אדם מאוד אינטלגנטי, ועם חוש נפלא לדרמה קולנועית. הטיימינג כאן אפקטיבי מאוד. כל שיחות הטלפון שמרכיבות את הסרט הזה – בכולן תמיד לוקח כמה וכמה צלצולים עד שמישהו עונה. אף פעם לא עונים מיד. המתח נבנה כאן מהפאוזות האלו. גם כשהשיחות נגמרות, גם אז מולר לוקח פאוזות – לעכל את מה שקרה, לנשום, ורק אז להמשיך.

ובגלל שהסרט סובב רק סביב דמות אחת (יש לו כמה אינטראקציות עם אנשים שנמצאים איתו בחדר, כך שהסרט אמנם די נצמד לקונספט שלו, אבל הוא גם נמנע ממלאכותיות מאולצת) – ברוב זמן המסך מולר מצלם רק את גיבור הסרט, לרוב בקלוז אפ מרשים, לרוב בסטדי קאם, בשוטים "נושמים", שמרגישים את הסיטואציה, וזזים עם ההתרחשות. מולר גם יודע מתי לחתוך בעריכה לזוית שונה, ועדיין לשמור על אותו גודל פריים, בדרך כלל סגור על פניו של השחקן הראשי.

ויאקוב סדגרן. השחקן הראשי, שלוקח על עצמו אתגר לא קל, הוא עומד באתגר הזה ויכול לו, והוא מחזיק, ביחד עם הבמאי, את הסרט הזה בחיים. עם הרבה שקט ובטחון, ועם זאת, עם יכולת להראות את מה שמבעבע שם מתחת, עם התפרצויות מדודות, שמהוות קתרזיסים קטנים, ועד לסצינת השיא בסוף הסרט שבה הסיפור שמעבר לקו והסיפור שלו מתאחדים לאחד – "האשמים" הוא סרט מתח קטן שבעזרת עשייה קולנועית מיומנת, אינטלגנציה גבוהה, כשרון מתפרץ, ומסירות מרשימה מאוד לסיפור – הכל ביחד יוצר יצירת אמנות מותחת, מרגשת, שגם מגרה את המחשבה.ובסופו של דבר, אני נשאר עם השאלה: מי הם האשמים משם הסרט? כנראה שכולם. כנראה שהשיטה לא מושלמת, אבל אולי היא בכל זאת נחוצה. בכל מקום שבו אנחנו נמצאים (בכל עבודה, בכל מצב בחיים) יש נהלים. חוקים שאנחנו פועלים לפיהם. ותמיד אנחנו (כולנו) מעגלים פינות. לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו לפני מצבים קשים שנגרמו משבירת החוקים, מהתעלמות מופגנת מהנהלים. ולפעמים, דווקא הסטייה מהנהלים היא זו שתפתור לנו בעיות. השוטר הזה היה מעורב בתקרית שהיא סיפור משני בסרט (שמגיע לשיא מתוזמן ומדויק מאוד ביחד עם השיא של הסיפור המרכזי), וגם גיבורי הסיפור שמעבר לקו עברו על החוקים, ויש טרגדיות. אנשים נהרגו בדרך. כולנו אשמים. אבל אולי אין דרך אחרת לחיות את החיים. אנחנו שואפים לאיזשהו אידאל, אבל נהיה חייבים להסתפק במשהו שהוא הרבה פחות ממושלם.

הדבר האחרון שרואים בסרט הוא את גיבור הסיפור מתקשר. לא יודעים למי. לדעתי הוא הגיע למסקנה שהוא לא מושלם, ולא יכול להיות מושלם, אבל גם שמה שנשאר אחרי הכל הוא בסך הכל משהו טוב, מישהו טוב, והוא מתקשר כדי להעביר את המסר הזה.

אז "האשמים" הוא גם סרט אינטלגנטי, שגם עשוי במיומנות, והוא גם, בפשטות, בידור מותח ומרגש מאוד. סרט מעולה ומפתיע מאוד שמגיע מדנמרק. מומלץ.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il