בן חזר הביתה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ben is Back)

נגמר האוסקר. חוזרים לשגרה. לסרט שגרתי. הביתה. ל"בן חזר הביתה".

האמת היא שהסרט הזה הוא בסך הכל סיפור גנרי למדי על בחור צעיר שנגמל מסמים, ועל אמא שלו שמנסה לעזור לו. לא משהו מיוחד. ובכל זאת, אי אפשר לבטל את הסרט הזה לגמרי.

כי יש כאן אספקט מעניין למדי בבסיס הנראטיב, והוא העובדה שאני לא יכול לסמוך על הגיבור הראשי שלי. אני אף פעם לא יודע אם הוא מתכוון למה שהוא אומר, או שהכל מניפולציה. מכורים לסמים הרי יעשו כל מה שהם יכולים להשיג את המנה הבאה. הם ישקרו, ירמו, ואפילו יגנבו גם מהקרובים אליהם ביותר. אי אפשר לסמוך עליהם. ומערכת היחסים בין האמא לבן כאן עוברת כמה תהפוכות בדיוק בגלל זה – כשאני כבר מוצא את עצמי מאמין למה שהוא אומר, פתאום אני מבין שהכל שקר. וכניסוי סיפורי זה סרט מעניין מאוד, שגם שואב את הבסיס לניסוי מהסיטואציה שבמרכזו, וגם מיישם אותו בצורה מאוד מערערת ולא רגילה בסרט עצמו.אז רק חבל שהבמאי הזה, פיטר הדג'ס, מ להמשיך לקרוא

סזאר 2019: הזוכים

עכשיו 2 בלילה. לפני קצת פחות משעה הסתיים בצרפת טקס חלוקת פרסי הסזאר של האקדמיה הצרפתית. כמה תובנות:

את הטקס הנחה קאד מראד. בעוד יומיים יערך בארה"ב טקס האוסקר. שם לא יהיה מנחה. אני לא כל כך מבין איך זה יהיה, כי קאד מראד עשה עבודה מצוינת. מהפתיחה המלהיבה, בה הוא ביצע חיקוי משעשע ובומבסטי של פרדי מרקורי, דרך מערכונים קצרים ומחויכים, ועד להנחיה זורמת וקצבית.

נדמה שהאקדמיה הצרפתית החליטה השנה לצאת בסוג של הצהרה שהקולנוע הוא אמנות המגיבה למציאות, ואם המציאות היא קשה לפעמים, אז גם הסרטים לא ירתעו מלתקוף את המציאות הזאת, גם אם זה לא "סקסי". לפני קרוב לשנתיים הוצג בפסטיבל ונציה החשוב סרט ביכורים של במאי אלמוני בשם קסאוייה לגראן. לסרט קראו "משמורת", והוא התעסק באלימות במשפחה, ובמלחמה על משמורת על הילד המשותף של בני הזוג המסוכסכים. הסרט הקטן והאלמוני הזה יצא מפסטיבל ונציה הגדול עם פרס הבימוי, ומשם הוא המשיך למסע ארוך ומפואר של הרבה פרסים והכרה. המסע הסתיים הלילה, כשנה וחצי לאחר הבכורה ההיא בונציה, עם הפרס הגדול של האקדמיה הצרפתית.

אבל לא רק אלימות במשפחה. גם התעלללות מינית. סרט שנקרא "דגדוגים", ומתעסק בתופעת מעשים מגונים בילדים, זכה בפרס התסריט המעובד, ובפרס שחקנית המשנה.

ואפילו פרס הסרט הקצר מתעסק באלימות. "ידיים קטנות" (Les Petits Mains) מספר על מהומות במפעל שעומד להיסגר. אחד העובדים, מתוך מצוקה, חוטף את בנו הקטן של מנהל המפעל. רבע שעה, כולה מנקודת מבטו של הילד, שמביטה בנקודת השבירה של גבר בוגר, נקודה שמפעילה אלימות (הנה הסרט הקצר זוכה הסזאר מהערב במלואו).

והיה גם את המערבון, הנחמה שהקולנוע מעניק לאנשים פשוטים מהחיים הקשים. ז'אק אודיאר הוא במאי יותר מדי טוב לצאת מטקס פרסים שכזה בלי כלום, אז גם סרט חלש יחסית שלו זכה במשהו.

רשימת הפרסים המלאה:

"משמורת" – זכה בפרס הסרט הטוב, שחקנית, תסריט מקורי, ועריכה (4 בסה"כ).

"האחים סיסטרז" – זכה ב להמשיך לקרוא

גופו 2019: המועמדויות

אתמול התפרסמו ברומניה המועמדויות לפרס הגופו של האקדמיה הרומנית לקולנוע. בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי נכנס מדי פעם לאתר הרשמי של האקדמיה הרומנית, מחפש להתעדכן בסרטים הרומנים של השנה, ובפרטי הטקס שיחגוג את הסרטים האלו. האתר של האקדמיה חגג את העובדה שמספר שיא של סרטים הוגשו השנה לשיפוט האקדמיה הרומנית – 28 סרטים. אני הרעתי בעיקר לסרט אחד (עליו בהמשך הפוסט הזה), אבל מסתבר שלאחר פרסום הרשימה, רק 5 סרטים צברו את מירב המועמדויות, ועוד מספר קטן של סרטים קיבל מועמדויות בודדות. יותר מחצי מהסרטים שהוגשו לשיפוט האקדמיה הרומנית לא קיבלו אפילו מועמדות אחת.

את הסקירה אני אתחיל מהסרט הרומני היציג של השנה בעיניי, שאכן מועמד לפרס הסרט הטוב, אבל נדמה לי שהאקדמיה הרומנית לא כל כך יודעת מה לעשות איתו, אז היא נתנה לו מספר מועמדויות מינימלי.

לאור ריבוי מקרי האנטישמיות באירופה בשבועות האחרונים, "לא אכפת לי אם ההסטוריה תזכור אותנו כברברים" (Îmi este indiferent daca în istorie vom intra ca barbari) רק הופך אקטואלי יותר ויותר. ראדו ז'ודה מפציץ בשנים האחרונות בקצב עבודה מרשים, ומאז 2013 צפיתי ב-5 סרטים שלו. ז'ודה הופך נועז יותר ויותר, בשפה האמנותית שלו, כמו גם בנושאים החריפים בהם הוא מטפל. הסרט האחרון שלו המם אותי כשצפיתי בו בפסטיבל טורונטו האחרון (הוא הוקרן גם בפסטיבל חיפה), והוא מספר על בחורה צעירה ואכפתית מאוד העומלת על שחזור טבח שהצבא הרומני עשה בכפר יהודי בתחילת מלחמת העולם השניה. השחזור הוא לכבוד איזשהו מיצג חגיגי שהעיריה מארגנת בכיכר העיר, ונציג העיריה מבקש לצנזר כדי לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בפומבי. ויכוח תיאורטי שהופך מעשי מאוד, תוך שימוש בשפה קולנועית חופשית (כי מדובר באחורי קלעים של יצירת אמנות, אז מותר לראות בום בפריים, ולדבר ישירות למצלמה, ולהשאיר תמונות סטילס של אנשים תלויים למשך זמן קשה מנשוא על המסך).

הבעיה היא שכנראה גם האקדמיה הרומנית לא ממש יודעת איך לאכול את הסרט האחרון של ז'ודה. הוא כבר דיבר על גזענות בעבר, למשל ב"בראבו!", שזכה בהרבה פרסים, אבל הפעם זה הרבה יותר ישיר ובוטה. כשראיתי שהשחקנית הראשית (המצוינת) או העריכה (הנועזת) לא מועמדות לפרס האקדמיה, הבנתי שהסרט המצוין הזה בצרות.

בסופו של דבר, "לא אכפת לי אם ההסטוריה תזכור אותנו כברברים" (טריילר) מועמד ל-6 פרסי גופו: פרס הסרט, בימוי, שחקן משנה, תסריט, עיצוב אמנותי, ותלבושות.

סרטים בולטים אחרים ברשימת המועמדים:

צ'רלסטון (Charleston) – אנדריי קרטולסקו

כשקראתי את התקציר של הסרט, חשבתי: רגע, ראיתי לא מזמן סרט ישראלי עם נראטיב דומה. כשראיתי את הטריילר, חשבתי: כמה חבל שהישראלי לא נראה כמו הרומני הזה (לפחות על פניו. את הישראלי, "הד", ראיתי במלואו. את הרומני טרם. אבל אני ממש רוצה עכשיו).

גבר אחד אוהב את אשתו. היא מתה בתאונה ממש בהתחלת הסרט. ואז הוא מגלה ש להמשיך לקרוא

להיות אסטריד: הביקורת

(שם הסרט במקור: Unga Astrid)

אני מודה שבהתחלה לא ממש התעניינתי בסרט הזה. כן, זהו סיפורה של מי שהביאה לעולם את דמותה של בילבי, ובכלל, היתה סופרת ילדים נערצת. אני זוכר במעומעם משהו מהילדות שלי על בילבי. את שאר הדמויות שלה לא הכרתי. לא ממש עניין אותי לראות סרט על אחורי הקלעים של יצירה שלא ממש מהווה חלק מהקאנון הפרטי שלי.

ואז ראיתי את הטריילר. הבנתי שיש כאן משהו קצת יותר רציני. סיפור על בחורה צעירה שנכנסת להריון בגיל צעיר, נאלצת למסור את התינוק שלה, ואת הייסורים שלה בעקבות זה. במקרה זו גם האסטריד לינדגרן הזאת שכתבה את בילבי. רק במקרה.

ואז הסרט מתחיל.

אשה מבוגרת חוגגת את להמשיך לקרוא

דוד די דונטלו 2019: המועמדויות

היום התפרסמו באיטליה המועמדויות לפרס דוד די דונטלו של האקדמיה האיטלקית לקולנוע לשנה זו. בתפריט הפעם: כמה סרטים שכבר שמענו עליהם, ואפילו ראינו אותם כאן בישראל, ואפילו בהקרנות מסחריות רגילות לגמרי. וגם עוד שניים שלושה מסקרנים שאולי עוד יגיעו לכאן. אלו הם הסרטים המובילים את רשימת המועמדים:

דוג-מן (Dogman) – מתיאו גארונה

גארונה הפך בשנים האחרונות לאחד המובילים בבמאי איטליה. משני סרטיו הראשונים ("גומורה", ו"ריאליטי") די השתעממי, ולכן ויתרתי על סרטיו הבאים "מעשיית המעשיות" (שאכן קיבל ביקורות לא טובות ברובן) ו"דוג-מן", שהוקרן בישראל לפני כמה חודשים, וירד מהמסכים מהר מאוד. הסיפור, על פניו, דווקא יכול להיות מעניין: אדם נעים ועדין המתחזק עסק המטפל בכלבים הופך לשק אגרוף של בריון שכונתי, עד שהוא (כנראה) לא יכול יותר, והוא (כנראה) ישחרר את הכלבים כדי שיגנו עליו. אבל אני כבר למדתי שלמתיאו גארונה יש את היכולת לקחת סיפורים מעניינים ולשאוב מהם את החיים, ולהשאיר סרטים די משעממים (אותי, לפחות). גם הטריילר לא שכנע אותי לצאת מהבית ולראות את הסרט הזה.

אבל אני כנראה במיעוט. גארונה ממשיך לבסס את מעמדו כאחד מהבמאים האיטלקים המובילים היום, ו"דוג-מן" הוא הסרט המוביל במספר המועמדויות לפרס האקדמיה האיטלקית לשנה זאת, עם 15 מועמדויות: לפרס ה להמשיך לקרוא

סולו חופשי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Free Solo)

פסטיבל דוקאביב ממשיך להתפרס על פני השנה כולה, ולהביא לסינמטק תל אביב את הסרטים הדוקומנטרים המעניינים של השנה גם לא במסגרת הפסטיבל האביבי. והחודש הסרט המוקרן הוא מסקרן במיוחד, כי הוא מועמד לאוסקר ממש בעוד שבוע וקצת. אז הלכתי לראות.

אבל, אוי…

זה לא סרט, זאת תכנית ריאליטי

נכון, אני לא מחובבי מה שאני קורא סרטי נשיונל ג'יאוגרפיק. טבע, חיות, נמרים, ג'ירפות, נהרות ואגמים, דגים…לא מעניין אותי. אנשים מעניינים אותי. אם סרט יצליח להכניס אותי לתוך נשמתו של אדם, אני אוכל לנסות להבין למה הוא אוהב את כל ה…טבע הזה.

העניין עם "סולו חופשי" הוא שזה סרט שמועמד לאוסקר. אמור היה להיות בו אותו מרכיב אנושי שמקרב אותי לטבע. חשבתי שיש בו יותר מסתם צוק תלול מאוד, ואדם שמטפס עליו. אבל לא. הסרט הזה הוא לא סרט.כי אתם מכירים את תכניות הריאליטי האלו שבהן אנחנו רואים מעט מהמתרחש, ומיד חותכים לאותו אדם שמדבר על זה רטרואקטיבית: "כשזה קרה לי, לא יכולתי להאמין לזה…הייתי המום" ועוד כהנה וכהנה. "סולו חופשי" הוא ערוץ פרשנות אינסופי על מה שאנחנו רואים. דברת אינסופית שמטריפה את השכל, ולא נותנת לי להבין לבד.

הרי היופי של הטבע הוא בעיקר השקט שבו. אבל ה"סולו החופשי" הזה מתעקש ל להמשיך לקרוא

הפרד: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Mule)

קניתי הרבה דברים בכסף שהיה לי….אם רק הייתי יכול לקנות עוד קצת זמן…

קלינט איסטווד. האיש בן 88. עבר הרבה בקריירה. אגדה של קולנוע. זוכה אוסקרים. מיתולוגיה חיה. והוא עדיין מביים, ואפילו משחק. כמו כל אדם, הוא חווה עליות ומורדות. לפני כמה שנים הוא ביים את "צלף אמריקאי", שהפך לסרט הקופתי ביותר בקריירה שלו. בשנה שעברה הוא ביים את "הרכבת של 15:17 לפריס" (לא ראיתי), שהיה הכשלון הגדול ביותר שלו בקריירה (ביקורתית וקופתית). ועכשיו, בגיל 88, הוא שואל את עצמו: אז מה עכשיו?

וקלינט איסטווד כנראה נזכר ש: רגע, אני פה קודם כל בשביל לכייף. יש לו את המזל לעבוד במקצוע שהוא טוב בו (גם אם לא כל העבודות שלו זוכות להערכה), ושהוא אוהב. אז אולי כדאי לעצור רגע, להוריד את כל החשיבות העצמית, את כל הכוונות הנעלות לעשות יצירות עם משמעות, ופשוט לעשות סרט כיפי. להנות.וככה נראה "הפרד". כאילו כל הצוות כאן, בהובלתו של קלינט איסטווד, כאילו כולם פשוט אמרו: Let's go and have some fun. כי כבר מהתחלה ברור ש להמשיך לקרוא

פרסי האקדמיה הקנדית לקולנוע 2019: המועמדים

אתמול התפרסמה בקנדה רשימת המועמדים לפרס האקדמיה הקנדית לקולנוע לשנת 2019. עושה רושם שבניגוד לשנים קודמות, השנה לא היה סרט קנדי עם פרופיל בינלאומי גבוה (אני מזכיר לכם שבשנה שעברה הזוכה היה "מודי", שאולי לא היה סרט גדול, אבל מעט אחרי זכייתו הגיע גם לישראל, ואפילו הפך להצלחה קטנה כאן), מה שלא אומר שאין לקנדים השנה מה להציע בקולנוע. מבט על רשימת המועמדים השנה מציע מספר רב של סרטים שונים, ובסקירה הזאת אני אנסה להתמקד במובילים במספר המועמדויות.

הסרט הבולט ברשימת המועמדויות הוא

האפילה הגדולה (La Grande Noirceur) בבימויו של מקסים ז'ירו

זי'רו פרץ לתודעה הבינלאומית לפני כמה שנים עם סרט על הקהילה היהודית-חרדית במונטריאול שנקרא "פליקס ומאירה". בכשרון הצלחתי לפספס את הסרט המסקרן הזה על רומן מחוץ לנישואין של אשה חרדית וגבר לא (את האשה גילמה הדס ירון הישראלית). נדמה שהסרט האחרון של ז'ירו הוא אופרה אחרת לגמרי. במקום מתיקות מלנכולית, יש כאן מבט מאיים על עולם אפל, מפחיד, שבכוונה לא מספק פרטים מזהים לגבי מה בדיוק קורה שם, מה שכנראה גורם לכל הסיפור החידתי הזה להפוך לאלגוריה על המצב בעולם היום.

ב"אפילה הגדולה", שחקן קנדי כושל מוצא את עצמו ב להמשיך לקרוא

יצירה ללא מחבר: הביקורת

(שם הסרט במקור: Werk ohne autor)

הדיסקליימר הרגיל: כן, סרט זר, גרמני במקרה הזה, שנמשך 3 שעות. אתגר. במקרה הזה: כדאי. מאוד כדאי. אל תפחדו מהאורך. יש קצת בטן לסרט הזה, ואולי היה אפשר לקצר קצת, אבל בסך הכל, רוב זמן המסך של הסרט הזה מחזיק את העניין הדרמטי שלי במתרחש. יותר מזה, גם אם הסרט הזה לא חף מחסרונות, זהו ככל הנראה הסרט הכי יפה שתראו השנה. אולי לא הכי טוב, אבל הכי יפה.

פלוריאן הנקל פון דונרסמרק. השם הארוך הזה זכה באוסקר. והשנה הוא מועמד שוב לאוסקר. באמצע, בין שני האוסקרים, עברו 12 שנה, בהן הבמאי הזה עשה רק סרט אחד. בהוליווד. ועדיף לא לדבר עליו. אבל אולי צריך 12 שנה כדי ליצור סרט כמו "יצירה ללא מחבר". כי אם "חיים של אחרים", הסרט ההוא שזכה באוסקר, היה סרט קטן, ממזרי, ומאוד אינטלגנטי, הנה מגיע הסרט החדש של אותו במאי, והוא כל כך הרבה יותר גדול, מאוד אמביציוזי, מלא אנרגיה וחדוות יצירה. למעשה, חלק מהאורך הקצת מרתיע של הסרט הזה שייך לעובדה שהוא מעניק הרגשה של סרטים קלאסיים מפעם. אנשים יותר מבוגרים ממני בטח יצאו מהסרט ויגידו: "כבר לא עושים סרטים כאלו יותר". אבל הנה, עושים.כאלב דשנאל הותיק נמצא כאן מאחורי המצלמה, ובהנהגתו של פון דונרסמרק הוא יוצר אימאג'ים מרהיבים. המצלמה נמצאת בתנועה סוחפת שהיא בעת ובעונה אחת אנרגטית וגם שותלת אותי בתוך המושב, מרחיבה את הריאות בנשימות ארוכות של הנאה. פון דונרסמרק הביא לסרט הזה גם את מקס ריכטר, שלעד ייזכר אצלנו כמוסיקאי שברא את המוסיקה הבלתי נשכחת של "ואלס עם בשיר". הדרך שבה מניח פון דונרסמרק את המוסיקה היפהפיה של ריכטר על פני התמונה יוצרת את האפקט הלכאורה מנוגד של כל היצירה הזו – מצד אחד מרגשת מאוד, ומצד שני יודעת לא ללחוץ על הרגש, לתת לו להגיע, אבל לא לגלוש. באופן מפתיע, הסרט הזה, גם ברגעים הקשים (ויש רגעים מאוד לא קלים. הסרט הזה נפרס על פני כ-30 שנה בהסטוריה של גרמניה, כולל מלחמת העולם השניה, ויש בו אפילו סצינה של תא גזים), פון דונרסמרק יודע לרגש אותי, אבל גם לגעת לכל אורך הסרט במגע של נוצה מלטפת.

לכאורה, זה מתסכל. הרי יש כאן דמות של להמשיך לקרוא

המועדפת: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Favourite)

הייתי צריך לנחש. האיש הזה, יורגוס לנתימוס, הוא סוג של שטן קטן. ראיתי שני סרטים שלו בעבר, ושניהם הגעילו ועצבנו אותי. משום מה חשבתי שאם "המועדפת" קיבל 10 (עשר!) מועמדויות לאוסקר, אולי מפלס הגועל ירד, והסרט הזה יהיה קל יותר לעיכול. מה פתאום. "המועדפת" אולי באמת, לכאורה, רק לכאורה, הוא הנגיש מבין סרטיו של לנתימוס, אבל מכל בחינה אחרת, גם הוא סרט שמאוד נהנה להמם ולהגעיל, מבלי באמת לומר משהו בעל ערך.

אם סרטים הם סוג של מראה לתוך נשמתם של יוצרם, הייתי מנחש שלנתימוס היה בילדותו הבריון הכיתתי שדוחף אותך לתוך שלולית וצוחק בהנאה מרושעת כשאתה נרטב. או הגאון המעצבן שהיה מציק לך בכיתה, אבל לעולם לא נתפס, ואפילו היה גורם למורה לצעוק עליך במקום עליו כשהיית אומר: "אבל המורה…".כי גם ב"מועדפת" מוצג עולם מעוות. נדמה שלנתימוס כל כך נהנה להראות אנשים ברגעים הגרוטסקיים שלהם, רק שאני לא מוצא בסרטיו דבר מלבד הנאה מהרוע. לפחות בסרט הזה יש להמשיך לקרוא