סולו חופשי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Free Solo)

פסטיבל דוקאביב ממשיך להתפרס על פני השנה כולה, ולהביא לסינמטק תל אביב את הסרטים הדוקומנטרים המעניינים של השנה גם לא במסגרת הפסטיבל האביבי. והחודש הסרט המוקרן הוא מסקרן במיוחד, כי הוא מועמד לאוסקר ממש בעוד שבוע וקצת. אז הלכתי לראות.

אבל, אוי…

זה לא סרט, זאת תכנית ריאליטי

נכון, אני לא מחובבי מה שאני קורא סרטי נשיונל ג'יאוגרפיק. טבע, חיות, נמרים, ג'ירפות, נהרות ואגמים, דגים…לא מעניין אותי. אנשים מעניינים אותי. אם סרט יצליח להכניס אותי לתוך נשמתו של אדם, אני אוכל לנסות להבין למה הוא אוהב את כל ה…טבע הזה.

העניין עם "סולו חופשי" הוא שזה סרט שמועמד לאוסקר. אמור היה להיות בו אותו מרכיב אנושי שמקרב אותי לטבע. חשבתי שיש בו יותר מסתם צוק תלול מאוד, ואדם שמטפס עליו. אבל לא. הסרט הזה הוא לא סרט.כי אתם מכירים את תכניות הריאליטי האלו שבהן אנחנו רואים מעט מהמתרחש, ומיד חותכים לאותו אדם שמדבר על זה רטרואקטיבית: "כשזה קרה לי, לא יכולתי להאמין לזה…הייתי המום" ועוד כהנה וכהנה. "סולו חופשי" הוא ערוץ פרשנות אינסופי על מה שאנחנו רואים. דברת אינסופית שמטריפה את השכל, ולא נותנת לי להבין לבד.

הרי היופי של הטבע הוא בעיקר השקט שבו. אבל ה"סולו החופשי" הזה מתעקש להסביר את הכל לעייפה, לטחון לי את האוזן, ובעיקר לחגוג שוב ושוב כמה "מדהים! ואדיר! הצוק הזה, וכמה משוגע! מי! שמטפס עליו! בלי חבלים! סולו חופשי!!"

יאללה, שחרר.

הרי כבר מהשניות הראשונות של היצירה הזאת אני מבין עם מי יש לי עסק. עם יוצרים שחוגגים לא את האדם הנועז הזה, אלא את התכנית על האדם הנועז הזה. הצילומים שכאן יוצאי דופן לז'אנר הדוקומנטרי. מדובר על מטפס הרים קיצוני, אז גם אמצעי התיעוד קיצוניים. הצלמים מטפסי הרים גם הם, רק שהם נוקטים אמצעי ביטחון שהמטפס עצמו לא נוקט.

ואני יודע את זה, כי זה נמצא בתוך הסרט. הצלמים הולכים אחרי גיבור הסרט, מצלמים גם את עצמם דנים באיפה ואיך לשים את המצלמות. וזה כל כך מיותר ולא מעניין. הרי אפילו ברגע השיא של הסרט, רגע שבו המטפס מצליח לעשות משהו שהוא נכשל בו כמה וכמה פעמים במהלך האימונים, ברגע הזה המטפס פונה למצלמה ואומר: פאק יה!

כלומר: הכל הצגה. תכנית ריאליטי. והרי תכניות הריאליטי הן הסוגה הכי לא אמיתית שיש. אפילו בת הזוג, בחורה חביבה, גם היא אומרת כל הזמן את הברור מאליו. במקום לתאר סצינות מחייהם, הסרט הזה רק מדבר את הרגשות שלו, מתאר אותם כאילו אני, הצופה, אדם עיוור וטיפש שצריך להסביר לו בכל רגע מה קורה ובעיקר איך אני צריך להרגיש מול כל פריים.

והתוצאה היא סרט נודניקי, מעצבן, מאוד לא אינטלגנטי, שלא רק שלא מקרב אותי לנושא שממילא אני רחוק ממנו, אלא הוא דוחה אותי יותר.

ההפקה היא באמת מבית נשיונל ג'יאוגרפיק, והיא אולי קורצת לאנשים שמתעניינים בזה. כסרט קולנוע, הדבר הזה שנקרא "סולו חופשי" לא עובד בשום רמה, אין לו מנוע דרמטי, או אפילו כל דמות ללכת איתה, והוא בעיקר דוחה ומעצבן.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “סולו חופשי: הביקורת

  1. שלום לך איתן,

    2 המיילים האחרונים שלך מסרבים לתת לי לפתוח את הכתוב.

    אצלי לא השתנה כלום. יש לך רעיון?

    בברכת שבת שלום,

    אלוש @

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s