להיות אסטריד: הביקורת

(שם הסרט במקור: Unga Astrid)

אני מודה שבהתחלה לא ממש התעניינתי בסרט הזה. כן, זהו סיפורה של מי שהביאה לעולם את דמותה של בילבי, ובכלל, היתה סופרת ילדים נערצת. אני זוכר במעומעם משהו מהילדות שלי על בילבי. את שאר הדמויות שלה לא הכרתי. לא ממש עניין אותי לראות סרט על אחורי הקלעים של יצירה שלא ממש מהווה חלק מהקאנון הפרטי שלי.

ואז ראיתי את הטריילר. הבנתי שיש כאן משהו קצת יותר רציני. סיפור על בחורה צעירה שנכנסת להריון בגיל צעיר, נאלצת למסור את התינוק שלה, ואת הייסורים שלה בעקבות זה. במקרה זו גם האסטריד לינדגרן הזאת שכתבה את בילבי. רק במקרה.

ואז הסרט מתחיל.

אשה מבוגרת חוגגת את יום הולדתה, קוראת מכתבי ילדים שמברכים אותה ב"מזל טוב", ומודים לה על הדרך על הדמויות שיצרה בספריה. מסתבר שהסרט הזה, מלבד היותו דרמה מרגשת, הוא גם סרט שעשוי במיומנות, ויש בו חוכמה בעשייה, כמו גם במחשבה על כל מה שמאחורי המילים.

אחת הסיבות שאני אוהב לצפות בטקסי אוסקר למינהו היא הרגעים האלו, שמדי פעם מגיעים, רגעים שבהם שחקנית או שחקן שבאמת מגיע להם לזכות אכן זוכים. רגעים בהם מישהו או מישהי שבאמת ריגשו אותי אכן מקבלים הכרה על עבודתם. הם השקיעו כל כך הרבה מעצמם, נתנו את הנשמה שלהם כדי לספר לי סיפור עמוק ומרגש, ועכשיו, זה הרגע שבהם אני יכול להחזיר להם קצת. ממש קצת. רגע של מחיאות כפיים. סטנדינג אוביישן (הם לא רואים אותי, אני בסלון של הבית שלי מוחא כפיים לטלויזיה, אבל בשבילי זה כאילו שהם כן). הסצינה הראשונה של "להיות אסטריד" היא משהו דומה. אשה שעבדה במשך שנים רבות, כתבה ספרים, המציאה דמויות והעבירה אותן הרפתקאות שסחפו רגשית את ילדי העולם, עכשיו היא יושבת וקוראת מכתבים שמחזירים לה קצת אהבה.

ומסתבר שזה לא היה קל. והסרט הזה מנסה לומר לנו שגם אל מול קשיי החיים, עדיין תמיד צריך להאמין בדרך האנושית. גם ברגעים מתסכלים, לא צודקים, לא הוגנים, גם ברגעים אכזריים אפילו, אנו צריכים להמשיך לאהוב. בעקשנות. במסירות. בסוף זה ישתלם לנו. הנה, למשל, סצינה קטנה לקראת סוף הסרט. לכאורה, סצינה זניחה, בה האם שואלת את אסטריד (שהיא כבר אשה צעירה) האם היא תסכים לבוא איתה לכנסיה ביום ראשון. שואלת, מבקשת, מזמינה – אבל לא דורשת במפגיע. הרי לכל אורך הסרט היא (האמא) היתה האשה הקשה והסגפנית הפועלת לאור הערכים הראויים שאלהים מכתיב לעולם להבנתה. עכשיו היא מבינה שאהבת האל, כמו אהבה אנושית בכלל, לא באה בכוח. מי שבא מאהבה, יקבל אהבה חזרה.וזה הסרט כולו. וזו גם הגישה של הבמאית פרנילה פישר כריסטנסן. "להיות אסטריד" הוא סרט קטן, צנוע, שקט, ודווקא בגלל שהוא עשוי מבלי ללחוץ על הרגש, דווקא בגלל זה הוא מרגש. המוסיקה מגיע מלמטה, בתזמון מדויק עם התמונה, העריכה מנוהלת בקצב הגיוני, נותנת זמן לדרמה להיבנות בנפש, השחקנים (במיוחד אלבה אוגוסט בתפקיד הראשי) יודעים לאזן בין רגעי האושר לבין רגעי הסערה (גם סערה שמחה, למשל, ריקוד, וגם סערת רגשות. אין כמעט התפרצויות בסרט, אבל כשהן מגיעות, הן מאוד אפקטיביות), ובכלל, הסרט הזה משלב את כל האלמנטים הקולנועיים שבו בניהול במאית שיודעת את העבודה, בטוחה בעצמה, ואני כצופה באולם, תוך דקות בודדות, נהנה לבטוח בה לחלוטין, נותן לעצמי להיסחף במסע רגשי, כמו גם ללמוד משהו על העולם הזה.

אז אולי מכתבי הילדים המשולבים מדי פעם בסרט הן קצת תרגום בגוף הסרט, תרגום לא ממש נחוץ, אבל היופי הגדול של "להיות אסטריד", השקט שהוא מוביל, שיודע להתפרץ בנקודות מדויקות ולרגש אותי, והאהבה האנושית הצנועה אבל הכל כך שלמה – הסרט הזה עבד עלי מבלי שהוא נדרש למוסיקה בומבסטית, או תנועות מצלמה מסובכות, או לכל מיני תרגילי בימוי שונים ומשונים. דווקא בגלל הצניעות שבו, משהו אמיתי הגיע מלמטה וכבש אותי. סרט יפהפה ומקסים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s