בן חזר הביתה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ben is Back)

נגמר האוסקר. חוזרים לשגרה. לסרט שגרתי. הביתה. ל"בן חזר הביתה".

האמת היא שהסרט הזה הוא בסך הכל סיפור גנרי למדי על בחור צעיר שנגמל מסמים, ועל אמא שלו שמנסה לעזור לו. לא משהו מיוחד. ובכל זאת, אי אפשר לבטל את הסרט הזה לגמרי.

כי יש כאן אספקט מעניין למדי בבסיס הנראטיב, והוא העובדה שאני לא יכול לסמוך על הגיבור הראשי שלי. אני אף פעם לא יודע אם הוא מתכוון למה שהוא אומר, או שהכל מניפולציה. מכורים לסמים הרי יעשו כל מה שהם יכולים להשיג את המנה הבאה. הם ישקרו, ירמו, ואפילו יגנבו גם מהקרובים אליהם ביותר. אי אפשר לסמוך עליהם. ומערכת היחסים בין האמא לבן כאן עוברת כמה תהפוכות בדיוק בגלל זה – כשאני כבר מוצא את עצמי מאמין למה שהוא אומר, פתאום אני מבין שהכל שקר. וכניסוי סיפורי זה סרט מעניין מאוד, שגם שואב את הבסיס לניסוי מהסיטואציה שבמרכזו, וגם מיישם אותו בצורה מאוד מערערת ולא רגילה בסרט עצמו.אז רק חבל שהבמאי הזה, פיטר הדג'ס, מעגל פינות כל הזמן, ולוקח את הסרט למקומות צפויים מאוד, מדי, ולא נכנס באמת לעומק האמת הנוראה של מסוממים. ובכלל, כל פעם שהתסריט של הסרט מנסה להרחיב קצת את היריעה, זה נעשה בצורה כל כך מגושמת, והאפקט הדרמטי מתפוגג ונעלם. למשל: באחת הסצינות, האם פוגשת אשה שמראה לה מכשיר מיוחד שמאפשר לטפל באנשים שלקחו מנת יתר, וגם מסבירה לה איך להשתמש בו. האם, קוראים יקרים, תזדקק האם למכשיר הזה בשלב מסוים בסרט?; עוד למשל: כמה פעמים במהלך הסרט, האם ובנה פוגשים אנשים שונים במסעם. ההסבר לגבי מי האנשים הוא תמיד משהו כמו: פעם, כשהייתי בטריפ, פגעתי בבת שלו/ גרמתי לכך שתהיה מכורה/ היא מתה בגללי. ההסבר מי האנשים האלו, ולמה אנחנו (כצופים) נפגשים בהם עכשיו נעשה בצורה כל כך מלאוכתית, כאילו מישהו מסביר לי עכשיו את תכנית 12 השלבים בצורה דידקטית. אז גם האנשים האלו שבדרך הם חסרי עומק, ובהתאם, המפגש איתם הופך למצגת על השפעת הסמים, במקום לסרט דרמטי.

אז איזה מזל שיש כאן את ג'וליה רוברטס (טובה כתמיד), ולוקאס הדג'ס (שמסתבר שהוא בנו של הבמאי, פיטר הדג'ס). שני השחקנים המצוינים האלו נמצאים כאן בפורמה, והאינטראקציה ביניהם מניעה את הסרט הזה קדימה למרות המהמורות שהוא מציב לעצמו. במשך סרט שלם נעה המטוטלת בין אמונה בין בן לאמא, לכעס על שקרים שמתגלים, לסליחה על כך שהוא לא אשם באמת, זה הסם, לאמונה מחדש. למרות הכל, יש בסרט הזה כמה סצינות מרגשות ואפקטיביות (עימות בחנות בגדים, למשל), וזה בעיקר בגלל השחקנים הראשיים המצוינים שהבינו את הדמויות שלהם לעומק.

אז כן, זה בסך הכל סרט מגושם למדי, והמסע שמהווה את חוט השדרה שלו מתחיל מאוחר מדי, ואין לסרט הזה דחיפות או קצב מהיר יותר שיגרום ללב לפעום ברגעי הסכנה, ועדיין, יש בסרט הזה בכל זאת כמה רגעי דרמה אפקטיבים, ושני שחקנים מצוינים, ורעיון נראטיבי מעניין, כך שסביר להניח שהסרט הזה ישכח מהר מאוד מלב, אבל הוא גם לא חסר ערך לחלוטין.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s