מפגש עם ז'יל ללוש

בשבוע הבא עולה על המסכים בישראל הסרט "לשחות או לא להיות" (Le Grand Bain במקור), קומדיה צרפתית חביבה ומהנה. כבר היום ניתן לראות אותו בבתי הקולנוע בישראל בהקרנות טרום בכורה. לפני שבועיים הסרט הזה פתח את הפסטיבל הצרפתי, ובמאי הסרט, ז'יל ללוש, בא לבקר בישראל וללוות את ההקרנות שלו (ללוש גם מככב בעצמו בסרט אחר שהוקרן בפסטיבל, ויופץ בישראל בעוד כמה חודשים, סרט שנקרא "בידיים טובות". על הסרט המכובד אבל המוחמץ הזה בהזדמנות אחרת). ללוש הוא שחקן ידוע ומוכר בצרפת, אבל ב"לשחות או לא להיות" ללוש עובר אל מאחורי המצלמה, משאיר את הבמה לשחקנים אחרים, ומנסה את כוחו בבימוי. בשבוע שעבר התיישב ללוש במכון הצרפתי בתל אביב למפגש עם עיתונאים, אירוע שבו גם אני נכחתי.

ז'יל ללוש (באמצע), אלאן אטאל (ימין) והוגו סליניאק (שמאל) בתל אביב בשבוע שעבר

בשיחה עימו (ועם שני המפיקים של הסרט, אלאן אטאל והוגו סליניאק, שביקרו גם הם בישראל) התגלה ללוש כחייכן, נחמד, וענייני. כבר בפתיחת השיחה הוא התנצל אם תשובותיו ישמעו קצת לא לעניין, מכיוון שרק ביום שלפני הוא הגיע לכאן מאוסטרליה, אבל השעה במחיצתו היתה נעימה ומעניינת. איכשהו יצא שאת השאלה הראשונה במפגש שאלתי אני. אמרתי לללוש שראיתי אותו (כשחקן) בכמה סרטים, והזכרתי בעיקר את "הצרפתי", סרט פשע שהוקרן כאן לפני כמה שנים, את "סה לה וי" המשעשע והנהדר של טולדנו/נקש, ואת "בידיים טובות", שהוא דרמה על אימוץ תינוקות. אלו סרטים שונים מאוד מבחינת הז'אנר שלהם, והעליתי את השאלה – מה הדבר שללוש אוהב לעשות? מה מדליק אותו?

ללוש הופתע מהשאלה, אבל פנה מיד לענות שזה ב

מראות שבורות: הביקורת

זה מסוג הסרטים שלא נעים לי לרדת עליהם, מכיוון שניכרת בהם כוונה אמיתית לדבר על נושא רציני. הבעיה היא שזה לא עובד.

כי הנושא מכובד ומעניין: חינוך. Tough Love. אהבה קשוחה. מאוד קשוחה. אבא שמאוד קשה עם הבת הבוגרת שלו, ונערה שמתמרדת. האם יגיעו לעמק השווה? האם האב טועה בקשיחות שלו? האם האב מגזים בקשיחות שלו? האם עצם החינוך הכמעט אלים של האב לא בעצם משיג את הכוונה ההפוכה, ורק דוחף את הנערה אל מעשים יותר ויותר קיצוניים, יותר ויותר מרדניים?

שאלות מעניינות. חשובות. מרתקות. שאלות של גבולות שצריך לשים לילדים, אבל עד כמה הם צריכים להיות גמישים, אם בכלל. שאלות שלא תמצאו להן תשובה בסרט הזה. או שאולי כן, אבל לא מתוך הסיפור שבתוכו, אלא בצורה יותר דידקטית, ופחות רגשית.כי כן, הסרט מנסה להיות רגשי. מאוד רגשי. סרט של מרד בוטה מאוד באב, ושל חינוך קשוח מאוד. קיצוניות בוטה אחת מול קיצוניות לא פחות בוטה בצד השני. ואני, הצופה, באמצע, לא מצליח לרדת לסוף דעתה של הנערה, וגם לא להיות לצידו של האב. אני לא מבין את הדמות שלה, ולא את שלו. שירה האס מאוד משתדלת, אבל היא לא

דוד די דונטלו 2019: הזוכים

עכשיו 1 וחצי בלילה. לפני חצי שעה הסתיים באיטליה טקס חלקות פרסי דוד די דונטלו של האקדמיה האיטלקית לקולנוע. טקס שנראה יותר כמו תכנית אירוח, רק בעמידה. מנחה של תכנית אירוח שנמצא למשך קרוב לשלוש שעות על הבמה, מנווט את הטקס במקצועיות, אבל גם נוטה להעלות את מגישי הפרסים אל הבמה ולשוחח איתם מעט כאילו הוא מראיין אותם. טים ברטון, למשל, עלה לבמה לקבל פרס הוקרה. זה רק מקרה שסרטו החדש עולה ממש היום בכל העולם (כולל באיטליה ובישראל). ומסתבר שבאיטליה מתקיים בתחילת אפריל אירוע שנקרא Movie Days, שהוא הגרסה האיטלקית ליום הקולנוע. בישראל רואים סרטים ב-10 ש"ח פעם בשנה. באיטליה רואים סרטים ב-3 אירו. בתחילת אפריל. למשך כשלושה ימים. היה קצת פרסום לדבר הזה במהלך הטקס.

בדיוק בעוד שבוע יפתח בסינמטקים בישראל שבוע הקולנוע האיטלקי. חלק מהסרטים שיוקרנו בו היו מועמדים לפרסים. את המועמדים העיקריים סקרתי בפוסט כאן בבלוג לפני כחודש. אבל לא היה צריך לחשוב יותר מדי. האיטלקים נתנו כבוד גדול לזוכה אחד עיקרי, והוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: מלחמה

(שם הסרט במקור: En Guerre)

אני שומר אמונים לבמאי הזה, סטפן בריזה. לפני קצת יותר מעשור הוא עשה את אחד הסרטים הצרפתים הכי יפים של המאה ה-21 לטעמי, "מדמוזל שמבון". דרמה רומנטית מופנמת יפהפיה ומאוד מרגשת. מאז הוא עבר סגנונות, ועשה דברים הרבה פחות טובים. בסוף הפוסט על סרטו הקודם כתבתי:  ברגע שהוא יחזור לחומר עליו הוא אמון, וברגע שהוא יעבוד עם החומר, ולא נגדו, הוא יחזור לטופ. בינתיים אני עצוב על במאי שנמצא במדבר.

והנה מגיע סרטו האחרון של בריזה. דרמה חברתית. הוא כבר עשה אחת, ולא התלהבתי ממנה. אבל בסרט הזה, מסתבר, בריזה מקבל את המוג'ו שלו בחזרה. אמנם חלק מהסרט נדמה קצת כמו מניירה, אבל יש ב"מלחמה" שילוב מרגש של דרמה חברתית עם מצפון, ודרמה אנושית על אדם במצב קיצוני.

בריזה לא מבזבז זמן. הסיפור כאן עומד כבר בשניות הראשונות של הסרט: 1100 עובדים בבית חרושת עומדים להיות מפוטרים. בעלי המפעל סוגרים את המקום, ומעבירים את הייצור לרומניה. העובדים מתבצרים במקום, מבקשים לשנות את רוע הגזירה. סיפור שכמו נקרע מכותרות העיתונים בצרפת וגם בישראל. בריזה מודע לזה, ומשתמש באסטתיקה של יומני חדשות טלויזיונים. זה מתחיל מצילום של משהו שנראה כמו כתבה מהחדשות, ואז עובר לספר על האנשים שבתוך הסיטואציה. בסצינה השניה בסרט בריזה כבר מכריז: הסרט הזה אולי נדמה כמו עוד מקרה אחד ששמעתם עליו בחדשות, אבל זה יהיה סרט קולנוע לכל דבר, שימחיש לכם שיש אנשים מאחורי הסיפורים האלו שאתם מרפרפים עליהם. בריזה עובד כאן מצוין עם מוסיקה, המעלה מתח ברגעים מאוד מסוימים, ועם עריכה, העוברת בסבלנות שלב שלב כדי להעלות אצלי את התסכול.

התסריט כתוב מצוין, עובר עם הדמויות כאן את כל פ

עם הגב לקיר: הביקורת

(שם הסרט במקור: Dragged Across Concrete)

שוד. אלימות. שוטרים. גנבים. דיאלוגים מתחכמים. אקשן. לא בדיוק החומר ממנו בנויים סרטים שאני מתעניין בהם, בדרך כלל.

אבל אז הגיע "עם הגב לקיר". קראתי בכמה אתרים שהבמאי הזה, ס. קרייג זאהלר, יש לו סרטים שזוכים להערכה ביקורתית. הם אפילו הוקרנו כאן בישראל בפסטיבלים בעבר, אבל פספסתי אותם. אז חשבתי להתחיל עכשיו. אולי יש בו משהו, בבמאי הזה.

ומה אני אומר לכם – וואלה יש. ממש יש. כי כל החומר הזה מרכיב בדרך כלל סרטים שלא מעניינים לי את קצה הציפורן, סרטים שאני מדלג עליהם א-פריורית. אבל הבימוי בסרט הזה עושה את כל ההבדל.

למעלה משעתיים וחצי נמשך הסרט הזה. וזה חלק מהעניין כאן. הקצב כאן איטי. אין כמעט בכלל מוסיקה בסרט. הכל שקט. אנשים מדברים ומקשיבים אחד לשני. האינטונציה עניינית, רצינית. גם כשהדיאלוגים מכוונים מראש לגרום לי לצחוק, אף אחד

אנחנו: הביקורת

(שם הסרט במקור: Us)

מה לעזאזל הקטע של הסרט הזה עם ארנבים?

---

הנה הוא הגיע. הסרט החדש של זוכה האוסקר, ג'ורדן פיל. ההוא שעשה את "תברח", הסרט המפתיע והמשובח מלפני שנתיים.

כמו שהסרט ההוא היה סרט אימה, אבל גם משל מתוחכם מאוד על יחסי הגזעים בארה"ב של היום, גם הסרט החדש מבטיח להיות הרבה יותר מסתם סרט אימה. הוא מקיים רק בחלקו. ועם זאת, אי אפשר שלא להישאר פעור פה אל מול רמת הדמיון וההעזה של ג'ורדן פיל, גם בסרט הזה.

כי צריך לומר כבר מהתחלה: "תברח" היה סרט קטן יחסית. "אנחנו" הוא כבר אופרה אחרת לגמרי. סרט הרבה יותר מושקע, שמתפרס על קנווס הרבה יותר רחב, והטירוף שהוא מציג עולה הרבה מעבר למה שכבר נדהמתי ממנו ב"תברח". סרט אלים מאוד, מרתק, חושב, ומעניין לכל אורכו. מבחינה טכנית – המוסיקה והצילום מצמידים אותי לכסא באולם, לא נותנים לי מנוח, למרות הקצב היחסית איטי. הסרט הזה הוא תענוג לעין וממתק למחשבה.הבעיה שלי עם הסרט היא שהפעם נדמה לי שהסימבוליות שלו, הרובד שבסרט שמהווה את המסר שבו, החלק הזה בסרט מ

צ'מפיונס: הביקורת

(שם הסרט במקור: Campeones)

האם סרט שדן באנשים עם מוגבלויות, ומשתף בקאסט המרכזי שלו אנשים עם מוגבלויות, האם סרט שכזה חסין מביקורת? האם באים אליו מראש עם הנחה? כי זה הסרט הכי מצליח בספרד בשנה שעברה, והוא גם היה נציג ספרד לאוסקר, אבל לטעמי הוא סרט ממש, אבל ממש לא טוב. אז עכשיו יבואו אנשים ויגידו לי שאני חסר רגישות, וקשה להם, וכן, בטח שצריך לעשות להם הנחה…אני לא מסכים. היה ב-2018 סרט אמריקאי קטן ומאוד חביב שדן בנושא דומה. "העודף בשבילך" היה צפייה נעימה וחביבה, ואפילו מרגשת לעיתים. "צ'מפיונס" הוא סרט נורא לטעמי.כי מדובר בקולנוע פרימיטיבי. בבמאי שלא ממש יודע איך לנהל את המכניקה של דרמה בקולנוע, אז הוא לוחץ בכוח על הרגש שהוא רוצה להפעיל בעזרת המוסיקה, וזה יוצר את התוצאה ההפוכה – גיחוך. ברגעי השיא של התחרויות, המוסיקה הדרמטית דופקת בראש בעוצמה, וברגעי ה

לולה 2019: המועמדויות

אתמול בצהרים התקיימה בגרמניה מסיבת עיתונאים ובה התפרסמו המועמדויות לפרס הלולה של האקדמיה הגרמנית לקולנוע לשנת 2019. את הסקירה של המועמדים העיקריים אני אתחיל מהשמות המוכרים:

טרנזיט (Transit) – כריסטיאן פצולד

הסרט היפהפה הזה, שכבר הוקרן בהקרנות מסחריות בישראל בשנה שעברה, עשה את הבכורה שלו בפסטיבל ברלין 2018, אבל בגלל תאריך הפצה מאוחר הוא נחשב לצורך פרסים לשנה הנוכחית. ועם זאת, האקדמיה הגרמנית לא יודעת כל כך איך לאכול את המשל המלטף-אך-מפחיד הזה על הפשיזם המשתלט על העולם של היום, והיא העניקה לו אמנם מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר, אבל בנוסף, "טרנזיט" קיבל רק מועמדות אחת נוספת – לסאונד (2 מועמדויות בסך הכל).

יצירה ללא מחבר (Werk Ohne Autor) – פלוריאן הנקל פון דונרסמארק

הסרט המרשים הזה היה קצת קשה לעיכול אצל לא מעט אנשים (הוא עדיין מוקרן בישראל. מומלץ), ולמרות שהוא היה נציג גרמניה לאוסקר, ואפילו הגיע לחמישיה הסופית, הגרמנים כמעט ולא נוגעים בסרט שהם עצמם שלחו לייצג באוסקר. וכך "יצירה ללא מחבר" מועמד לפרס אחד בלבד – לפרס שחקן המשנה (לאוליבר מאסוצ'י, המגלם את המורה האקסנטרי של גיבור הסרט).

כפפת הזהב (Der Goldene Handschuh) – פאתיח אקין

סרטו האחרון של אחד הבמאים המובילים בעולם היום עשה את הבכורה שלו בפסטיבל ברלין האחרון, והתגובה הכללית היתה

גופו 2019: הזוכים

אמש התקיים בבוקרשט טקס חלוקת פרסי האקדמיה הרומנית לקולנוע. אני הייתי ב…קולנוע, ולא יכולתי לראות את הטקס בשידור חי בסטרימינג, כמו שאני עושה בדרך כלל, אבל כשחזרתי הביתה נכנסתי לאינטרנט לברר מי זכה. את המועמדים העיקריים סקרתי כאן בבלוג לפני כחודש, והסקרנות לגבי הזוכים התגברה כשגיליתי שבחלק השני של חודש אפריל, הסינמקים בישראל יחגגו עם שבוע קולנוע רומני, וחלק מהסרטים המועמדים יוקרנו שם, כולל הסרט הזוכה בפרס הגדול, והוא

"משפחת מורומטה" (Morometii 2)למען האמת, זה הסרט שהכי פ

פסטיבל קולנוע צרפתי: דרך האש

(שם הסרט במקור: Sauver ou Périr)

סיפור על כבאי. אדם נועז, מסור למטרה, גבר גבר, שנפצע בפעולה, וצריך להשתקם.

וזהו.

זה כל הסרט.

כאן אמור להגיע: ואז הוא מוצא תשוקה חדשה בחיים. האהבה הצילה אותו. או משהו כזה.

כלום.

"דרך האש" הוא דוקו דרמה. סרט שעוקב בסבלנות ראויה להערכה אחרי כל השלבים של ההחלמה של גבר שנפצע קשה בפעולה מסוכנת, אבל זה גם סרט בלי מנוע דרמטי של ממש.אמנם פייר ניני, בתפקיד הראשי, נותן את הנשמה שלו, וזה מציל את הסרט הזה. עוד לפני התאונה, בתספורת הקצרה שלו, בחיתוך הדיבור שלו, בתנועת הגוף הנחושה, ניני מוכיח שהוא מסור לתפקיד הזה, לסרט הזה, לדמות הזאת, ולכן, כשהוא נשבר, משהו בכל זאת עובר מן המסך אל האולם. ועם זאת, כל מה ש