מילים נרדפות: הביקורת

צריך לומר מראש: אני בא לסרט הזה עם סקפטיות א-פריורית. אני לא מחובבי הבמאי הזה, נדב לפיד. הוא אמנם איש חביב ונעים המברך אותי לשלום בחיוך בכל פעם שאנחנו נפגשים, אבל את הסרטים שלו אני לא מחבב. יש בדרך שמר לפיד מביים משהו שלא מתחבר אלי. להרגשתי האיש הזה מביים בשכלתנות המונעת ממני קשר רגשי עם הדמויות. זה היה בולט במיוחד בסרטו הראשון, "השוטר", וקצת פחות ב"גננת", אבל גם שם היו לא מעט רגעים שעצבנו אותי. והנה, הפיצ'ר השלישי של לפיד זכה בפרס הגדול של אחד הפסטיבלים הכי גדולים בעולם, בברלין, אז הלכתי לראות גם את זה. אמנם, בשנה שעברה זכה בברלין סרט אוונגארדי כל כך הארד קור ("אל תיגע בי" הרומני) עד שלא יכולתי שלא לחשוש שהפעם לפיד באמת הגזים, אבל בכל זאת הלכתי לראות.וביציאה מההקרנה הרגשתי בעיקר מבולבל. לא כועס, לא עצבני, לא מתלהב, לא שונא, לא מטולטל. בעיקר לא. ברור לי שאני לא מאוהבי הסרט הזה, ומצד שני, ברור לי שאני גם לא ממש שונא אותו. ומצד שלישי, אני גם לא ממש אדיש אליו.

אני חושב שהבעיה העיקרית שלי עם הסרט הזה היא חוסר היכולת שלי להסתנכרן עם טון הבימוי של נדב לפיד ב"מילים נרדפות". האם יש כאן קומדיה ארסית, או סרט מתריס ורציני להחריד? נדמה לי שנדב לפיד ניסה לעשות גם וגם, אבל הקומדיה לא מצחיקה מספיק, והרגש…נו, טוב, הרגש ממילא הוא לא הצד החזק של הקולנוע של לפיד (לפחות לטעמי). הרי יש כאן סיפור על ישראלי שעוזב לפריס. התחלת הסרט דווקא מבשרת טובות. סצינה של קרוב למוות, בעירום מלא, לחלוטין הכרחי, כי הוא מרמז ללידה מחדש, לרצון לחיים חדשים במקום אחר. אבל ההמשך לא מקיים את ההבטחה של ההתחלה.

כי הבחור הזה, בסוג של ילדותיות לא מוסברת, מחליט שהוא לא רוצה לדבר עברית. שהוא מתעקש לדבר בצרפתית, למרות שהוא לא ממש שולט בשפה. יש כאן החלטה עקשנית, שכנראה נולדה בעקבות משהו טראומתי שקרה לו בישראל, משהו שנגע בו בצורה מאוד עמוקה, פגע בו ושרט אותו כל כך עד שהוא לא רק נטש את נופי ארץ מולדתו, אלא גם את השפה, הדרך היומ-יומית שבה הוא מתקשר עם בני אדם.  מהו אותו דבר כל כך בסיסי שפגע בו? מה הסיבה להתנהגות הכל כך קיצונית? הניחוש שלכם טוב כמו שלי. יש כאן התחלות של דברים, פלאשבקים לעבר בישראל (שאולי הם סתם צ'יזבטים, סיפורים דמיוניים שלא באמת התרחשו), אבל אין כאן משהו ממש קונקרטי שיסביר לי את ההתנהגות הכל כך קיצונית הזאת. אז מה שיוצא מזה הוא סוג של קומדיה שלא בכוונה.

והסרט ממשיך בסוג של לגלוג גלוי על הישראליות ("הללויה" בבית קברות, או סצינת "התקווה" ברכבת תחתית), ואח"כ גם על הצרפתיות (המרסייז באולפן), אבל הכל עובר ליד הדמות הראשית, לא דרכה, כי אני לא מצליח להיכנס אל תוך מכמני הנפש של גיבור הסיפור, להבין מה זה הדבר שגרם לו לצאת למסע הכל כך לא ברור הזה בין זהויות.

ואז פתאום מגיעה סצינה שמתחילה כסוג של הערה על עולם הפורנו, אבל באיזשהו מקום גיבור הסרט נאנס לדבר בשפה שאינו רוצה, בעברית, והאונס הלשוני הזה הופך גם לאונס נפשי, והצעקה שיוצאת שם מוציאה רגש אמיתי שנוגע אפילו בי, גם אם אני לא יודע בדיוק על מה ולמה. אז אולי יש לנדב לפיד דופק בכל זאת.

אני לא מבטל לחלוטין את הסרט הזה. יש בו כמה רגעים מעניינים, ומחשבה מאחורי ההתרחשויות, מחשבה שמגרה את המחשבה שלי גם כן, אבל חוסר היכולת שלי לעקוב אחרי החוט הרגשי של גיבור הסרט (ולא, לא הרגשתי התאהבות שלו בגבר או באישה) הפך חלק גדול מהצפיה לחוויה של צפיה בסיטקום לא ממש מוצלח, שהוא אולי מעניין ומסקרן אינטלקטואלית, אבל לא באמת סוחף או בכלל מזיז רגשית. סרט לא בלתי מעניין, אבל גם לא ממש סוחף או מרגש או מצחיק או עצוב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s