נעלמים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Keepers)

לפני בערך 15 שנה הגיע לישראל סרט קטן וחביב מסקוטלנד שנקרא "פרנקי היקר". אמילי מורטימר שיחקה אם חד הורית לילד כבד שמיעה, היוצרת אשליה אצל בנה שאביו הוא מלח הנוסע בעולם, ולכן הוא נעדר מחייהם. כשהילד שומע שהספינה עליה הוא חושב שאביו נמצא עומדת לעגון בעיירה בה הוא חי, הוא נרגש, מה שגורם לאמא לבקש מגבר זר ל"שחק" את האב לתקופה קצרה. את הגבר הזר שיחק שחקן אנונימי ונחמד בשם ג'רארד באטלר.

מאז הבאטלר הזה הפך לכוכב סרטי אקשן מצליחים מאוד. "300", "המטרה הבית הלבן", "לצוד את האויב", ועוד הרבה סרטים שאני לא מתקרב אליהם. והנה הגיע לחופינו סרט שמנסים למכור אותו לקהל בעזרת הסטאר-פאואר של האקשיונר הזה, אבל הרגשתי שיש כאן משהו שונה. שג'רארד באטלר מנסה למצוא את דרכו חזרה אל אותו פרנקי, לעשות כאן משהו עם קצת יותר נשמה. מה גם שלצידו נמצא כאן פיטר מאלן, שחקן בריטי עוצמתי מאוד ("קוראים לי ג'ו", "טיראנוזאור"), שהוא גם במאי שיצר את אחד הסרטים הכי קשים לצפיה שראיתי בחיי ("האחיות מגדלנה").

אז כן, ה"נעלמים" הזה הוא אכן לא סרט אקשן מטופש. מה שלא אומר שהוא סרט טוב.

להבנתי, יש כאן סוג של תרגיל קולנועי, אבל בלי ממש ערך מוסף. סוג של שעשוע ביצירה, מעין ג'ם סשן של קולנוענים, שלא מתפתח באמת לכדי יצירה שלמה בעלת ערך כלשהו. שחרור שרירים של אמנים לפני שכל אחד ממשיך בדרכו.

הרי בסך הכל יש כאן סרט קאמרי במהותו. ברוב חלקי הסרט משתתפים שלושה שחקנים בלבד, והוא מתרחש בלוקיישן אחד פחות או יותר – אי בודד. הבמאי הגיע מדנמרק, והוא הביא איתו לתפקידי אורח בסרט שחקנים מדנמרק (סורן מאלינג, ההוא עם העיניים הגדולות. שחקן מאוד מפורסם. בדנמרק) ומאיסלנד (השמן יותר), שאפילו מחליפים ביניהם כמה מילים בדנית. ויש כאן סוג של וריאציה על "האוצר מסיירה מאדרה" – על הרעל הזורם בנפש עם גילוי פתאומי של עושר. אז שחקנים טובים, ורעיון טוב, והרגשה של אמנים שבאים עם כוונה טובה – הכל יש.

רק תסריט אין.

כי כבר מהתחלה הרגשתי משהו שלא יושב כמו שצריך. 3 גברים נוסעים לאי בודד. הדמויות משורטטות ברישול. יש גבר גבר (באטלר), יש גבר גבר גבר, שסבל אובדן (בסצינה מביכה ומסבירנית במיוחד שבה הוא מכבה 3 נרות לזכרן), ויש את הנער שלא ידע לשאול. למה לוקחים לעבודה של 6 שבועות במקום מבודד נער שלא יודע כלום, לא ברור. אבל לא משנה. עובר הרבה זמן של פרוצדורות, מבלי באמת לפתח מערכות יחסים. בטן תסריטאית המשרה סוג של שעמום קל. ואז קורה משהו. ומישהו מת. או שלא. או שכן. ויש עושר פתאומי. והחלק המעניין של הסרט הוא העימות (האלים מאוד, והמרשים קולנועית) בין 3 הגברים הלא מאוד מוגדרים לבין האורחים הלא קרואים.

אבל יש גם ילד שהגיע בצורה לא ברורה לאי. איך לעזאזל מגיע ילד קטן לבדו לאי בודד וקר זאת השאלה שהסרט הזה לא רוצה שתשאלו. כי בעקבות הילד הזה מגיעה טרגדיה שהסרט כן רוצה שאני אתרגש ממנה, אבל התסריט של הסרט הזה כל כך מופרך, עד שאין לי דרך להתייחס אליו ברצינות. וכך כל מה שקורה אחרי החלק המעניין של העימות הוא עוד טרגדיות צעקניות, שהשחקנים עושים ככל יכולתם להחיות, אבל עם סיפור כל כך בלתי אמין ומרושל, אי אפשר להתרגש ולהתעניין בו, אז גם החלק האחרון הזה של הסרט נסחב ומתחיל קצת לשעמם, מה גם שכל עניין העיוורון מהעושר בכלל מתפוגג ולא משאיר זכר.

אז עם כל הרצון הטוב, והנוכחות המחשמלת של פיטר מאלן (שגם אם יקרא את ספר הטלפונים, הוא יעשה את זה בצורה דרמטית ומרגשת), ועם ג'רארד באטלר שבאמת משתדל (ועם עוד שחקן אחד צעיר שאין לו עם מה לעבוד), ה"נעלמים" הזה הוא לא יותר מתרגיל קולנועי בצילום מרשים שיוצר אוירה קודרת באי סקוטי בודד וקר, ובמשחק של שלושה שחקנים שמנסים להחזיק סרט שלם, רק שאין להם באמת חומר לעבוד איתו. ג'ם סשן של קולנוע בלי יצירה של ממש. קולנועים שבאו להעביר קצת זמן לפני שכל אחד חוזר לעבודה הרגילה שלו. לפעמים אפשר להוציא מפרויקטים כאלו יהלומים של ממש. כאן זאת סתם חוויה לא רעה, אבל לא באמת סרט שמשאיר אחריו משהו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s