פסטיבל קולנוע צרפתי: המעבר לאהבה

(שם הסרט במקור: L'amour Flou)

לפעמים יש יתרון בגיל הביניים. זה שהוא כבר לא צעיר, אבל עדיין לא זקן. הגיל שבו אדם כבר עבר כמה וכמה דברים בחייו, אבל גם הגיל שבו עדיין יש רצונות, ותשוקות, ומטרות. גיל שחי כבר את החיים, אבל עדיין רוצה לחיות עוד.

היתרון הוא בגישה. אם הנעורים יש בהם אנרגיה של ריצה קדימה ללא מחשבה, הגיל הבוגר יותר מתייחס לחיים, על פי רוב, בנינוחות יתרה. הרדיפה אחרי התשוקות נעשית בהילוך איטי יותר. מחושב יותר. חכם יותר. בעל נסיון יותר. עמוק יותר. מספק יותר. וזה היופי העיקרי ב"מעבר לאהבה".

לא ממש ברור בסרט הזה מה אמיתי ומה מומצא. שני שחקנים קולנוע צרפתים ידועים למדי משחקים כאן את עצמם (שמות הדמויות בסרט הם שמותיהם בחיים). הם זוג בסרט, כמו בחיים. פרודים בסרט, כמו בחיים. ילדיהם בסרט הם ילדיהם האמיתיים (ואפילו משולבים בסרט צילומי הום וידאו שלהם ושל ילדיהם האמיתיים). והם, עד כמה שאני מבין, בנו את הרעיון הבסיסי של הסרט סביב משהו שהם באמת עשו בחייהם – הם נפרדו, התגרשו, אבל עברו לגור במעין קומפלקס משותף שמורכב משתי דירות נפרדות, וחדר אחד שמחבר את שתי הדירות – חדר הילדים. הם מביימים את הסרט הזה, כתבו אותו, ומשחקים בו. סרט בעבודת יד.מצד אחד, אין בסרט הזה בעצם סיפור. "המעבר לאהבה", מרגע שהרעיון הבסיסי עומד, הוא בעצם אוסף של אפיזודות, המצאות תסריטאיות (שאולי הן לא המצאות בכלל. אולי הן באמת קרו בחיים) משעשעות מאוד (ברובן) שלא ממש מקדמות את הסרט קדימה. מצד שני, ה להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת