פסטיבל קולנוע צרפתי: המעבר לאהבה

(שם הסרט במקור: L'amour Flou)

לפעמים יש יתרון בגיל הביניים. זה שהוא כבר לא צעיר, אבל עדיין לא זקן. הגיל שבו אדם כבר עבר כמה וכמה דברים בחייו, אבל גם הגיל שבו עדיין יש רצונות, ותשוקות, ומטרות. גיל שחי כבר את החיים, אבל עדיין רוצה לחיות עוד.

היתרון הוא בגישה. אם הנעורים יש בהם אנרגיה של ריצה קדימה ללא מחשבה, הגיל הבוגר יותר מתייחס לחיים, על פי רוב, בנינוחות יתרה. הרדיפה אחרי התשוקות נעשית בהילוך איטי יותר. מחושב יותר. חכם יותר. בעל נסיון יותר. עמוק יותר. מספק יותר. וזה היופי העיקרי ב"מעבר לאהבה".

לא ממש ברור בסרט הזה מה אמיתי ומה מומצא. שני שחקנים קולנוע צרפתים ידועים למדי משחקים כאן את עצמם (שמות הדמויות בסרט הם שמותיהם בחיים). הם זוג בסרט, כמו בחיים. פרודים בסרט, כמו בחיים. ילדיהם בסרט הם ילדיהם האמיתיים (ואפילו משולבים בסרט צילומי הום וידאו שלהם ושל ילדיהם האמיתיים). והם, עד כמה שאני מבין, בנו את הרעיון הבסיסי של הסרט סביב משהו שהם באמת עשו בחייהם – הם נפרדו, התגרשו, אבל עברו לגור במעין קומפלקס משותף שמורכב משתי דירות נפרדות, וחדר אחד שמחבר את שתי הדירות – חדר הילדים. הם מביימים את הסרט הזה, כתבו אותו, ומשחקים בו. סרט בעבודת יד.מצד אחד, אין בסרט הזה בעצם סיפור. "המעבר לאהבה", מרגע שהרעיון הבסיסי עומד, הוא בעצם אוסף של אפיזודות, המצאות תסריטאיות (שאולי הן לא המצאות בכלל. אולי הן באמת קרו בחיים) משעשעות מאוד (ברובן) שלא ממש מקדמות את הסרט קדימה. מצד שני, העריכה של הסרט קצבית, עוברת ממנה אליו ובחזרה, לא מעט פעמים עריכה מקבילה בין שניהם עושים דברים שונים באותו זמן, לעיתים מתנגשים ולעיתים לא, וברוב הפעמים האפיזודות האלו חמודות להפליא. רגעים ספורדיים בחייהם של בני ובנות הארבעים-חמישים, אנשים עם מחויבויות, אבל עדיין עם רצונות לכבוש עוד פסגות בחיים.

הגישה הבוגרת היא זאת שהופכת את הסרט לכל כך מחמם לב. הרי הסצינה עם הויברטור, למשל, מצחיקה כל כך דווקא בגלל שאין בה (כמעט) את אלמנט המציצנות, אלא סתם רגע מאוד משעשע מחייה של אשה, שסביר להניח שהרבה מאוד נשים יזדהו עם אותו רגע. ובכלל, יש בסרט הזה לא מעט בדיחות על סקס, אבל אלו לעולם לא בדיחות חרמניות של "אסקימו לימון", אלא בדיחות טובות לב מהחיים. היו רגעים בסרט הזה שחשבתי על ההברקות של "כשהארי פגש את סאלי". הרי אל תוך התסריט ההוא של נורה אפרון הוכנסו סצינות שהיו וריאציות על דברים שקרו באמת לאנשים שאפרון הכירה. יש רגעים ב"מעבר לאהבה" שבהם הרגשתי שיש כאן סוג של כנות יוצאת דופן, שאמנם מעובדת לסרט, אבל היא מהחיים. מבט מחויך, אוהב, שמגיע מתוך החיים, ונוגע גם בלב שלי.

אמנם לא כל הוינייטות בסרט הזה עובדות (רגעי הפנטסיה של האשה, למשל), אבל ברוב דקות הסרט, הגישה הנינוחה, ביחד עם סוג של כנות והשלמה עם החיים, המשולבת ברצונות להמשיך ולחיות, מביאה את הסרט הזה לסצינה אחרונה ויפהפיה, סצינה של הבנה הדדית שהאשה הזאת, והגבר הזה לא יכולים להיות נאהבים, אבל כן יכולים להיות חברים (הפוך מהארי וסאלי). סרט מקסים, מפתיע, פשוט מאוד, ועם זאת מורכב למדי. כמו החיים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s