פסטיבל קולנוע צרפתי: אמנדה

(שם הסרט במקור: Amanda)

קצת אנושיות. קצת הבנה. קצת הקשבה. קצת תמיכה הדדית. קצת אהבה. הרבה חיים.

נשמע תמים. נאיבי. אבל אולי זה בכל זאת נכון. יש כל כך הרבה רוע בעולם הזה. ועם זאת, יש סרטים שמחזירים את האמון במין האנושי. בכל זאת, ולמרות הכל. "אמנדה" הוא כזה.

הרוע נמצא גם פה. אחרי הכל, פיגוע המוני הוא שקטף את חייה של אשה צעירה. וילדה קטנה, הבת שלה, ואחיה של המנוחה, עכשיו צריכים להתאבל ביחד. ילדה קטנה בת 7. וגבר צעיר שעדיין לא ממש מצא את עצמו בחיים. שניהם צריכים למצוא תשובות לשאלות שאין עליהן תשובה. ובכל זאת, הסרט הזה מוצא.כי "אמנדה" הוא סרט שטוף שמש. כל הסרט מצולם בגוונים צהובים חמים, לאור השמש המלטף. הרבה מאוד תנועה יש בסרט הזה, אבל זאת תנועה אנושית. אנשים נוסעים באופניים, המונעים ברגלי האנשים, ולא במכוניות ממונעות ורועשות. "אמנדה" הוא סרט שקט, אופטימי. גם אל מול קשיי החיים, לרגעים בלתי נסבלים כמעט, הסרט הזה הולך אל העדינות, האנושיות, ומוצא בהן את הנחמה, את הכוח להמשיך, את הכוח לחיות.

בסרט כל כך נעים שכזה, הדמויות מתמודדות עם קשיים, אבל אלו לא נראים על המסך. כמעט. אנו רואים את תוצאות הפיגוע, תוצאות בלתי נתפסות, אבל הסרט הזה נמנע מסנסציוניות, ולא מראה לנו את הפיגוע עצמו, אלא רק את הנסיון האנושי לתפוס את מה שהיה. כמה סצינות לאחר מכן, פוגש הגבר הצעיר ומוכה היגון מכרה ותיקה שלא פגש מזמן. "ומה שלום אחותך?" היא שואלת. הוא לא מוצא בו את הכוח לספר לה את האמת. והנה הם כבר נפרדים, אבל הוא רץ אחריה ומספר לה בכל זאת. רק שאנחנו רואים את זה מרחוק, לא שומעים את המילים. לא באמת צריך. אנו צופים בתגובות האנושיות, המרגשות, ומבינים לבד.

את הסרט מובילים ונסן לקוסט, שחקן צעיר ועולה בצרפת, כאן כבר מוביל סרט לבד, ועושה עבודה מצוינת בהצגתו של גבר שלא ממש יודע מה הוא רוצה בחיים, צנום, כמעט תמהוני, אבל עם כל הבלבול שנופל עליו בעקבות מה שקרה, בלבול שנדמה ששורה עליו באופן קבוע, לקוסט יודע לקחת אותי ביד ולהראות לי שמתחת לחוסר ההבנה של החיים יש בכל זאת אדם שלאט לאט ימצא את מקומו, גם אם הוא לא ממש יודע איך לעשות את זה, או אפילו מה הוא המקום. הוא אפילו יילחם על אהבה ("יילחם" זו מילה קשה לסרט עדין שכזה. הוא יתעקש, אבל בעדינות), וסטייסי מרטין, בתפקיד האהבה הזאת, מתגלה כשחקנית סימפטית מאוד, כל כך שונה מהכלי ביד הבמאי שהיא היתה ב"נימפומנית" של לארס פון טרייר. ובעיקר, הילדה הזאת. איזור מלטרייה, גינג'ית שקטה ואינטלגטית, קטנה וחמודה, המכילה בתוכה רגש גדול.

המוסיקה הנעימה, הגישה האנושית המחוייכת גם כנגד רוע גדול, החיוך והדמעות, ובעיקר האנשים – הם ינצחו את החיים. ייחיו את החיים. למרות הכל. "אמנדה" הוא סרט כל כך מרגש ויפהפה בגלל האמונה הכמעט נאיבית אבל אפשרית באנשים, באנושות, בטוב שבנו, באפשרות שהטוב בכל זאת יחייך אלינו. סרט נפלא וסוחף, דווקא בגלל שהוא לכאורה לא לוחץ.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s