פסטיבל קולנוע צרפתי: דרך האש

(שם הסרט במקור: Sauver ou Périr)

סיפור על כבאי. אדם נועז, מסור למטרה, גבר גבר, שנפצע בפעולה, וצריך להשתקם.

וזהו.

זה כל הסרט.

כאן אמור להגיע: ואז הוא מוצא תשוקה חדשה בחיים. האהבה הצילה אותו. או משהו כזה.

כלום.

"דרך האש" הוא דוקו דרמה. סרט שעוקב בסבלנות ראויה להערכה אחרי כל השלבים של ההחלמה של גבר שנפצע קשה בפעולה מסוכנת, אבל זה גם סרט בלי מנוע דרמטי של ממש.אמנם פייר ניני, בתפקיד הראשי, נותן את הנשמה שלו, וזה מציל את הסרט הזה. עוד לפני התאונה, בתספורת הקצרה שלו, בחיתוך הדיבור שלו, בתנועת הגוף הנחושה, ניני מוכיח שהוא מסור לתפקיד הזה, לסרט הזה, לדמות הזאת, ולכן, כשהוא נשבר, משהו בכל זאת עובר מן המסך אל האולם. ועם זאת, כל מה שקורה לפני התאונה מועבר ע"י הבמאי והתסריטאי בסצינות קצרות, מונוטוניות, בחלקן חוזרות על עצמן. מבט מהצד על שגרת חייו של כבאי. אני מודה שהדינמיקה הזוגית בין גיבור הסרט לבין בת זוגו (אנאיס דמוסטייה, שחקנית נהדרת, כאן בתפקיד כפוי טובה) מלבבת, אבל למרות שבתחילת הסרט היא בהריון, ואח"כ יולדת תאומות, אין כאן שימוש בילדות ובמשפחה הזאת כאלמנט של לחץ על הדמות הראשית להירפא או להישבר. האשה הזאת אין לה שום פונקציה מלבד היותה בת זוגו של הגיבור. אין לה מקצוע או חיים משלה מלבד היותה העזר שכנגדו. אפילו הילדות והלידה – בתחילת הסרט היא בהריון מתקדם, ואז הסרט חותך קדימה מהר – הן כבר בנות שנה. הלידה לא בסרט. כל תהליך ההנקה וגידול התינוקות הטריות – לא בסרט. הכל חתוך כאן דק מדי, בורח מדרמה.

ומצד שני, צריך להודות שסצינת הפציעה עצמה, שמגיעה כחצי שעה לתוך הסרט, היא הסצינה ראשונה שבה הסרט הזה מציג סוף סוף קולנוע באמת מרשים ומרגש. הפעם הראשונה בסרט הזה שהבמאי באמת לוקח את הזמן עם סצינה ארוכה מאוד, מפורטת מאוד, עם צילום מרשים שהולך עם הדמות אל תוך האש, אל תוך הסכנה, עם עיצוב פס-קול מצוין שמכניס אותי אל תוך הסיטואציה בצורה מאוד מוחשית, ועם מוסיקה שקטה שמגיעה מלמטה ומתגברת לאט – הסרט הזה יודע להרשים ולסחוף כשהוא רוצה.

ואז, שניות לפני שהסצינה המצוינת הזאת מסתיימת, הבמאי מוסיף הילוך איטי. כי לסרט הזה אין מנוע דרמטי של ממש, אז הוא מנסה ללחוץ בכוח לפעמים. יש לא מעט מקומות נוספים שבהם המוסיקה עולה מלמטה בצורה יפה, אבל מכיוון שאין כאן מנוע דרמטי של ממש, לפעמים הבמאי לוחץ מדי, והתוצאה יכולה להיות הפוכה לרגעים. למשל, ברגע תסכול גדול של הדמות הראשית, היא צועקת את הנשמה שלה, ואז הבמאי בא ומוסיף מוסיקה דרמטית בנוסף. פייר ניני עושה כאן עבודת משחק מרשימה מאוד, ולא צריך להדגיש את זה בטוש מרקר בוהק.

אז כן, יש כאן דוקו דרמה שכנראה באה מכוונה טובה. כוונה לא להעמיס על הדמות הזאת מנגנונים תסריטאים שיהפכו את הסיפור הזה לקלישאה קולנועית, ומצד שני, אין לי כאן מעורבות רגשית, כי המבט הוא מהצד (מה גם שבחלק לא קטן של ההחלמה של הגבר הזה, פניו מוסתרים ע"י מסכה, אלמנט נוסף שמרחיק אותי ממנו), אז הסרט הזה הוא אולי מעניין לצפיה (בתאוריה), אבל קצת ארוך מדי, קצת נסחב מדי, קצת מעיק מדי, ולא באמת חודר לנשמה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s