פסטיבל קולנוע צרפתי: מלחמה

(שם הסרט במקור: En Guerre)

אני שומר אמונים לבמאי הזה, סטפן בריזה. לפני קצת יותר מעשור הוא עשה את אחד הסרטים הצרפתים הכי יפים של המאה ה-21 לטעמי, "מדמוזל שמבון". דרמה רומנטית מופנמת יפהפיה ומאוד מרגשת. מאז הוא עבר סגנונות, ועשה דברים הרבה פחות טובים. בסוף הפוסט על סרטו הקודם כתבתי:  ברגע שהוא יחזור לחומר עליו הוא אמון, וברגע שהוא יעבוד עם החומר, ולא נגדו, הוא יחזור לטופ. בינתיים אני עצוב על במאי שנמצא במדבר.

והנה מגיע סרטו האחרון של בריזה. דרמה חברתית. הוא כבר עשה אחת, ולא התלהבתי ממנה. אבל בסרט הזה, מסתבר, בריזה מקבל את המוג'ו שלו בחזרה. אמנם חלק מהסרט נדמה קצת כמו מניירה, אבל יש ב"מלחמה" שילוב מרגש של דרמה חברתית עם מצפון, ודרמה אנושית על אדם במצב קיצוני.

בריזה לא מבזבז זמן. הסיפור כאן עומד כבר בשניות הראשונות של הסרט: 1100 עובדים בבית חרושת עומדים להיות מפוטרים. בעלי המפעל סוגרים את המקום, ומעבירים את הייצור לרומניה. העובדים מתבצרים במקום, מבקשים לשנות את רוע הגזירה. סיפור שכמו נקרע מכותרות העיתונים בצרפת וגם בישראל. בריזה מודע לזה, ומשתמש באסטתיקה של יומני חדשות טלויזיונים. זה מתחיל מצילום של משהו שנראה כמו כתבה מהחדשות, ואז עובר לספר על האנשים שבתוך הסיטואציה. בסצינה השניה בסרט בריזה כבר מכריז: הסרט הזה אולי נדמה כמו עוד מקרה אחד ששמעתם עליו בחדשות, אבל זה יהיה סרט קולנוע לכל דבר, שימחיש לכם שיש אנשים מאחורי הסיפורים האלו שאתם מרפרפים עליהם. בריזה עובד כאן מצוין עם מוסיקה, המעלה מתח ברגעים מאוד מסוימים, ועם עריכה, העוברת בסבלנות שלב שלב כדי להעלות אצלי את התסכול.

התסריט כתוב מצוין, עובר עם הדמויות כאן את כל פירוט המניפולציות שעושים העשירים על חסרי המזל והיכולת כדי לנטרל מחאות שכאלו. והסרט מתרכז בכמה דמויות, עם פאוזות נחוצות כדי להיות איתן ברגעים אישיים, כדי שנוכל לתפוס את ראשנו בזעם כשקורים להן דברים איומים.

אבל הבחירה האפקטיבית העיקרית של הסרט הזה היא היכולת שלו לגרום לדמויות המתוסכלות האלו להדחיק את הכעס שלהן עד כמה שניתן. הן דמויות חכמות יותר ממה שכולם (כולל אותי) נותנים להן קרדיט, אבל ונסן לינדון, בתפקיד גדול נוסף, יודע להוביל את המחאה הזו במידה הראויה של שילוב של אנרגיה הרסנית ושל ריסון עצמי. בסך הכל הם רוצים לבטל את רוע הגזרה. והאנשים האלו, מטבע הדברים, נמצאים על הסף. הם רוצים לשבור, לכעוס – אבל הם מרסנים את עצמם, מדברים בהגיון, מעלים טיעונים. וכשהם נדחים, שוב ושוב, התסכול מגיע לנקודת גלישה – ואלו הרגעים הכי אפקטיבים של הדרמה הזו.

בגלל שסטפן בריזה מצליח לשמור כאן על תנודות קטנות של מצב רוח במצב אנושי קיצוני, ההתפרצויות מובילות לרגעים מאוד מרגשים, רגעים שבהם אני חווה את התסכול ביחד עם הדמויות הראשיות. לנדון נענה לחלוטין לחזון של בריזה, שאמנם קצת מגזים לרגעים מסוימים עם הצילום המלוכלך, הכמו דוקומנטרי שלו, אבל לרוב השליטה של בריזה בטון, במצב קיצוני שבהם כולם רק רוצים להתפרע, אבל איכשהו, בעור שיניהם, מצליחים להחזיק את עצמם, עד שהם לא יכולים יותר (ובהתאמה – גם אני כבר לא יכול יותר) – והסרט הזה הופך להיות תעודה חכמה, מרגשת, מתסכלת, שהיא גם סיפור אנושי, וגם סיפור מציאותי מאוד על הדרך שבה אנשים עשירים מצליחים לשמור על העושר שלהם על חשבון כל שאר העולם. סרט מרתק ומרגש.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s